"בבקשה סלוֹל את הכביש במקום אחר"

"בבקשה סלוֹל את הכביש במקום אחר"

(קטעים מזיכרונותיו של ארכיאולוג נֶגְבִּי)

בשנת 1989, כאשר אגף העתיקות – שפעל עד אז במסגרת משרד החינוך והתרבות – הפך לרָשׁוּת, הצטרפתי אליהּ בתור "מפקח עתיקות" ולאחר כשנה וחצי נתמניתי למִשְׂרַת ארכיאולוג מחוז מערב הנגב. באחריותי היתה טריטוריה ענקית דמויית מעוּיָן – מאשל הנשיא במזרח ועד לגבול הרצועה במערב ומכפר עזה בצפון ועד לבארותיים (עזוּז)  בדרום.

משימתי הבסיסית היתה לאכוף את "חוק העתיקות" בשטח – לדאוג שהעתיקות לא תפגענה; מאחר וכמעט בכל מקום יש עתיקות, השתמע מכך כי כל מי שבצע שינוי כלשהו במקרקעין, היה חייב לקבל מראש את אישורי!

ואל יהא הדבר קל בעיניכם: היתה זאת התמודדות יום-יומית (הדורשת התחשבות ופשרות מחד-גיסא והקפדה על מילוי החוק מאידך-גיסא) עם אנשים שבונים בית על אדמתם, עם חקלאים המעבדים את חלקותיהם ועם גופים כמו מע"ץ, קק"ל, מקורות, חברת-חשמל, חברת "מושבי הנגב", "הסוכנות היהודית" (שאף היא הקצתה קרקעות), מִנְהל מקרקעי ישראל וצה"ל (שהיה "בעל-הבית" על קרוב למחצית השטח). תמיד ניסיתי לקבל מראש תכניות-עבודה הקשורות במקרקעין בעזרת מעקב אחרי תיקי-פיתוח שהוגשו לוועדות התכנון והבנייה (בשתי הרמות – המקומית והמחוזית) והשתתפות בישיבותיהן; אם צפיתי פגיעה אפשרית בעתיקות, הייתי מציע לַמְּפַתֵּחַ דרכים לעקיפת הבעיה כדי שלא יכנס להוצאות כספיות ענקיות של חפירה ארכיאולוגית אשר קשה לנחש מראש את היקפיהּ, תוצאותיהּ ומישכהּ. במקרה אחד אף יזמתי יום-עיון מרוכז להכרת עתיקות – מלווה בסיור – לעובדי השטח של קק"ל מתחנת גילת. להלן אתאר מקרים אחדים (מתוך מאות!) של התנגשות-אינטרסים בין מְפַתְּחִים לבין רשות העתיקות – עם הצלחות וכישלונות:

 

מח"ע ("משקי חבל עזה") נטעו פרדס בתוך שולֵי שטח עתיקות מוכרז (חורבת באר שמע), על-אף הזהרה שקבלו ממני מראש. לאחר התערבות משטרתית נאלצו לעקור שורות שתילים אחדות (אך לאחר סיום תפקידי ברשות, השלימו את הנטיעה…).

 

קיבוץ עלומים התחיל לעבד שדה נרחב ממערב לכביש אורים – צאלים. הזהרתי אותם מראש על קיום אתר מוכרז בלב השטח ודרשתי מהם לגדרו. עלומים אכן סימנו את השטח המוכרז, אך בעונה הבאה פרקו את הסימונים וזרעו בו תפוחי-אדמה. הגשתי תלונה במשטרה נגד הקיבוץ, נערך משפט, מנהל הענף הואשם, נקנס ב-800 שקל, שילם, צחק והמשיך לעבד את השטח. האתר נהרס כליל.

 

מע"ץ תכננו כביש חדש בין הגשר על נחל בשור ליד רעים לבין צומת גמה. הזהרתי אותם שהכביש החדש אמור לחצות את  האתר המוכרז חורבת גמה (לרגלי התל) והם יאלצו לממן חפירות נרחבות לפני הסלילה. מאחר ונתקלתי בסירוב לשיתוף פעולה, הִצעתי את אשר צימבליסטה ("צימבה"), אז ראש המועצה האזורית אשכול, כבורר מוסכם. נערך דיון מעניין בסלון בית צימבה  בקיבוץ רעים, כשהטענה העיקרית של נציג מע"ץ היתה: "אם נעביר מזרחה את הכביש מהאתר, רדיוס הסיבוב שלו יקטן והרי אי-אפשר להקטין את הרדיוס כי זה מוריד את מהירות הנסיעה". צימבה פסק שאפשרי בהחלט להקטין את הרדיוס, וכך הסתיימה הפרשה…

 

לאחר בדיקה בשטח, אישרתי את התכנית של הכביש החדש מצומת כיסופים למעבר הגבול אך עקבתי מקרוב אחרי מהלך העבודות. יום אחד נעצר על-ידִי מחפר ומפעילו צעק אלי כי "יוצאות אבנים מהאדמה". הסתבר שתוך כדי העמקת התוואי בשולי גבעה, חשפו עבודות העפר אתר עתיק לא-ידוע בעומק של כ-2.5 מטרים. הקבלן הסכים לעבור ולעבוד בינתיים בקטע אחר, נערכו חפירות ארכיאולוגיות מסודרות ונחשף מתחם קבורה ייחודי בחשיבותו מראשית האלף הרביעי לפני הספירה ("אתר כביש כיסופים" בן התקופה הכלקוליתית). לאחר תום המחקר (*) נסלל הכביש במקום והאתר נותר רק בדוחות ובמוזיאונים.

 

פיקוח על השטח שבשליטת צה"ל (מחנות ושטחי-אימונים) גרם לתסכול מתמשך, גם מבחינת גודלו ומורכבותו וגם מבחינת אפשרויות הכניסה אליו. בהתאם ל"קובץ פקודות מטכ"ל", לפיו צה"ל אמור להתנהל, חוק העתיקות הישראלי הינו שריר וקיים גם בשטחי הצבא; לכאורה, מצב נוח עבור ארכיאולוג המחוז – אבל רק לכאורה: בסוף הפרק בו מצוטט חוק העתיקות בקובץ, נחבאת לה פיסקה צנועה: "על החייל לדווח למפקדו על כל חשש לפגיעה בעתיקות- – -". כאן טמון המוקש – אין הגדרה ברורה ל"חשש" ול"מפקד" ונותרת האופציה של "תסמונת הראש הקטן", שלרוב ננקטה: "לא הבחנתי בחשש כלשהו ובדיוק המפקד אמר שזה לא הוא…". שיטה מקובלת נוספת ל"נפנף" אותי פעלה כך: הייתי נכנס לבסיס (היה לי אישור-כניסה קבוע), פונה למשרד המבצעים, מנסה לתאם כניסה לשטח כדי לפקח ולמנוע פגיעה בעתיקות, זוכה להתעלמות, נכנס לקמב"ץ (קצין מבצעים) וממנו שומע: "אי-אפשר, יורים שם". אני: "בפד"ם (פיקוד הדרום) נתנו לי אישור טלפוני". והוא: "הם לא מעודכנים"… וכך הלאה ברוב המקרים.

מכאן אפשר להסיק כי הַצְלחות רבות לא נָחַלתי שם (ואפילו ביקורים תכופים בבסיס מצ"ח – משטרה-צבאית- חוקרת בבאר שבע, לא היו לעזר)  אך יש לציין כי במהלך השנים, בזכות  קומץ מפקדים חכמים והגונים, נחלצו כמה אתרים עתיקים מהרס בידי הצבא. הבעיה היתה נעוצה בתחלופה הגבוהה בצה"ל – ועם כל מפקד "טרי" צריך להפעיל את כל מערך ההסברה והשכנוע מההתחלה…

דן גזית

 

(*) עם הגילוי חשתי בחשיבוּת האתר אך נזקקתי בדחיפות לבר-סמכא. היחיד שהיה מוכן להגיע מיידית היה פרופסור לפרהיסטוריה מאוניברסיטת בן גוריון, יצחק גלעד, שאישר את הַעֲרָכַתִּי. כשנודע העניין למנהל רשות העתיקות, ננזפתי ונענשתי ("הִזְמַנְתָּ מישהו שאינו מרשות העתיקות ולכן לא אתה תחפור את האתר")…

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-124"

By: faseextra via flickr | CC BY-NC-SA 2.0
אינדיאנה ג'ונס

השארת תגובה