"בעולם הזה מתחמים באבנים ובחצובות" (מדרש תהלים פ"ז)

"בעולם הזה מתחמים באבנים ובחצובות" (מדרש תהלים פ"ז)

(על צמח החצב בחבל הבשור התחתי)

אריה טננבאום. מתוך אתר פיקיוויקי
חצבים

החצב, או כפי שנקרא במקורותינו "חצוּב" (להבדיל מ"חָצָב" שהוא כלי-קיבול גדול מחרס), היה תמיד בשימושו של האדם: אמנם הוא לא נאכל על-ידי בהמות הבית בגלל המוהל הארסי, אך הופקו ממנו תרופות ומשחות שונות ומבצלו נסחט נוזל להדברת חרקים; אבל, שימושו העיקרי והידוע ביותר הוא לתיחום חלקות-קרקע: עקב העומק הרב ששורשי החצב מעמיקים אליו ("חוצב תחתיו"), התרָבּוּתו על-ידי יצירת בצלים שכנים לכדי מושבה-זוטא והופעתו הבולטת בשטח – קשה מאוד להעתיקו ממקומו כדי "לגנוב גבול" בחסות חשכת הלילה  ללא סימנים מחשידים המתגלים בבוקר. תיחום חלקה בשׁוּרת חצבים היה כעין הכרזת-בעלות גלויה; בשיטה סמויה נהגו לקבור בפינות החֶלקה צֶבֶר של אבנים מפויחות ממדוּרה (כדי להבדילן מאבנים טבעיות) בעומק רב, לעתים כקומת אדם, כסגולה להוכחה משפטית – אם יגיע יום כזה.

בטרם הגיעו מֵי השפד"ן לנגב, רוב אדמותיו של דְרום חבל הבשור התחתי שימשו בעיקר לגידול תבואות ואף זאת רק בשנות ברכה ("פלחה חֲרֵבָה"), ובהרבה שדות ניתן היה לראות – ביִחוּד בחורף שאז ירקוּתם בולטת – שורות ארוכות של מקבצי-חצבים שֶׁתָּחֲמוּ חלקות של בדוים. היום נותרה לפליטה רק מערכת אחת שְׁלֵמָה של שורות חצבים שתי וערב בזכות שמוּרת נחל בשור, צפונית לתל שרוחן, וניתן לצפות בהּ מ"דרך הבשור": יצחק חסידים מעין הבשור סיפר לי כי לפי עדוּת הבדוים – החלקות הללו הצטיינו ביבולי-שעורה גבוהים.

בחבל הבשור התחתי היה שימוש ייחודי לחצבים: סימון קבורות אִסְלָאמיות. בדרך כלל, נהוג היה להניח שתי אבנים בולטות לִמְרַאשוֹת תלולית הקבר ולמרגלותיו (ויש שהתפתחו לצמד מצבות של ממש; היות והנפטר המוסלמי מונח בציר מזרח-מערב, זוגות האבנים הללו עזרו בניווּטי הלילה בעת השֵרות הצבאי שלי, שבימיו מַצְפֵּן לא היה ידוע בנח"ל…). מאחר והתשתית של אזורנו – המורכבת ממוצרי חול ואבק – נבנתה  על-ידי הרוח (שכידוע אינה מפריחה אבנים), קיים במרחבים שלנו מחסור כרוני באבנים. לצורך הטמנת מתיהם, הבדוים שחיו כאן בעבר התגברו על המחסור הזה בשתי צורות: או שקברו את המתים בחורבות עתיקות עתירות-אבנים (כפי שניתן לראות יפה עד היום בחורבות חלוצה), או שסימנו את הקבורות בחצבים – אחד למראשות והשני למרגלות הנפטר. בתי עלמין כאלה פזורים עד היום ברחבי החבל וניצלו מהרס בעיקר עקב מיקוּמם (אתרי עתיקות, שמורות-טבע, שוּלי חלקות וכו'). דוגמה יפה ובעלת נגישות קלה הוא בית עלמין כזה סמוך לבאר ב"דרך מתקני המים", בין רעים לבארי.

בספרות המקצועית מובעת לעתים הדעה כי צמחים מסוימים, בעלי פריחה לבנה – כמו חצב ורותם – (או בעלי הופעה זקופה, כמו אגבה וברוש), הועדפו בבתי קברות בגלל הזהות של הצבע הלבן עם אֵבֶל (כפי שמקובל בתרבויות רבות ברחבי העולם *) וזקיפוּת הקומה כהתרסה כלפי שמיא. לדעתי, נטיעת חצבים בבתי עלמין היא גם כעין קריאת-תִּגָּר על הסוֹפיוּת של המוות, כפי שיוסבר להלן:

כאן אנו צוללים לעָבָר המיתולוגי של התרבות המצרית העתיקה, שהיתה דומיננטית והשפיעה רבות על תפיסת העולם הקדום כולו: כאשר מסירים את פרח החצב מהבצל, נותרת בו צלקת כעין צורת עין אנושית; בתרבויות עתיקות רבות – צורת העין מקרינה שְׁלֵמוּת, חיוּביוּת, מזל, הצלחה וחיים טובים, אך בתרבות המצרית העתיקה היה לה ערך מוסף: העין משתלבת באחד ממיתוסי הבריאה (והיו שלושה כאלה…): באחד משלבי מאבק האֵלים על השלטון בתבל, הורג האל האכזר סֵת את הורוס, בנהּ של איזיס (בגירסה אחרת – את בעלהּ אוסיריס), בוצע אותו ל-64 חלקים ומטמין אותם בכל מיני מקומות; איזיס מנסה להחיות את בנהּ (או את בעלהּ) ומלקטת את חלקיו, אך מוצאת רק 63 חלקים – ואחד חסר. לבסוף הכל נסתיים בטוב, פחות או יותר, והתחייה מתבצעת.

ואיך זה קשור לעין? בכתב הסימנים המצרי, חלקי העין (=סמל השלמות) הם גם חלקי השָלֵם במתמטיקה, בחלוקה חֶצְיונית: גלגל העין מימין לאישון = 1/2, הקשתית = 1/4, העפעף = 1/8, הגלגל משמאל לאישון = 1/16, הריס התחתון = 1/32 והדמעה = 1/64. עתה נחבר את החלקים מחדש ונקבל – מה מפתיע – רק 63/64 !… (כמו אצל איזיס…). באחת הגִרְסאות של המיתוס, מתערב תְּחוֹת, אל החוכמה (כמובן…) ומספק את החלק החסר.

ועתה אנו שבים לחצב: כאשר עמוד הפריחה היבש שלו נושר, בסופות החורף, ולפני התחלת לבלוב העלים – נגלית צורת העין בראש בצל החצב ומרמזת: אַל-עצב: הטבע הוא מחזורי; מה שהגיע לשיאו, גווע ומתפרק – שעתו תגיע, יחזור וילבלב וחוזר חלילה.

האופטימיות והחוכמה הבלתי-נלאים של הקדמונים ממצרים העתיקה חלחלה במשך הדורות לתרבויות שמסביב, נטמעה אף בנוהגי הקבורה של הנוודים למחצה וחצבי חבל הבשור מזכירים לנו אותה.

דן גזית

 

*) אריגי פשתה, כותנה וצמר – ואף רוב סוגי המשי – במקורם הם בהירים, כמעט לבנים (בלשון המִשְׁנה "כְּלֵי-לָבָן"). בעבר, הַצְּבִיעָה היתה מייקרת אותם לאין-ערוך. האבלים לא התהדרו בבגדים צבעוניים ויקרים אלא עָטוּ  לבוש זול וצנוע – ויתכן כי כך נולדה, בתרבויות רבות, הזהות בין הצבע הלבן והאבל. לפן אחר של המנהג – ראו בספר "האֵלה הלבנה" מאת רוברט גרייבס (2012), עמודים 68-66, 428.

– הערה בעניין סימון גבולות-חלקות קרקע: לפי עדות יוסף אשד, מראשוני מצפה גבולות, את גבולות אדמות המצפה סימנו כדרך הבדוים, כלומר – בחצבים; בשלב מאוחר יותר, במהלך 1946, אנשי נירים שישבו במצפה (לפני עלייתם לדנגור) החליפו את החצבים ביתדות-ברזל מבוטנות (לפי עדותו של מרדכי גלילי ="מרה" בספרו האוטוביוגרפי). כאשר החקלאות המודרנית התפשטה אל דרומה מהמצפה, רוכזו גושי בטון אחדים כאלה בשדרת העצים דרומית-מערבית מהמצפה, במרחק כ-300 מ' ממנו.

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-107"

 

 

 

השארת תגובה