גם לנו יש "כביש רומי"

גם לנו יש "כביש רומי"

(אבל יותר צנוע ונחמד…)

pubic domain via wikimedia
כביש רומי בעמק האלה -" דרך הקיסר "

ראשית לכל, יש לזכור עיקרון חשוב: ארגון אימפריה תלוי במערכת-תעבורה מפותחת, וככל שהאימפריה מתפשטת וגדלה, כך עולה חשיבותה של התחבורה במרקם החיים שלה ולמעשה איכות מערכת הדרכים בהּ ותפרוסתה היא ערובה לשרידותה של האימפריה; ודוּק: לאו דווקא רק באימפריות העתיקות עסקינן, אלא גם במודרניות – וראו, למשל, מה פעלה האימפריה הבריטית למען שמירת תעלת סואץ תחת חסותה.

עד-כה, נחשפה בארצנו ובסמוך לה מערכת מסועפת של דרכים מרוצפות המכוּנה "כבישים רומיים", על-שם תקופת סלילתהּ – מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד המאה השלישית לספירה. במקורהּ, רשת זאת הוקמה על-מנת לאפשר הזרמת כוחות-צבא במהירות ובבטיחות לכל נקודה. מאחר ומדובר בחיל-רגלים, שיפועי הדרך הותאמו לכך (לעתים על-חשבון ביטול-קיצורים) ומעלות אחדות  כללו גם מדרגות. הדרכים הורחקו ממֵצָרים (למניעת מארבי-פתע) ורוחב הדרך עמד על לא-פחות מ-4 מטרים כדי ליצור חזית רוחבית מתקדמת (בשיטת הפַלַנְגָה) של כ-6 לוחמים מוגנים למקרה של  התקפת-פתע מלפנים.

הדרכים הראשיות היו מרוצפות בלוחות-אבן ובשוליהן שובצו אבני-שפה  מאסיביות כדי למנוע תזוזה מהלוחות, אם מפני עומס התנועה עליהן ואם מפגעי הטבע. במרחקים קצובים, לאורך הדרך (בדרך כלל כל מיל, בערך 1200 מ'), הוצבו אבני-מיל בעלות גוף גלילי על בסיס קוּבִּייתי; על האבן נחרט – בגובה העיניים – המרחק מהישוב הקרוב ושמו של הקיסר הנדבן שתרם אותה (ואולי גם תִִּחְזֵק  את קטע הדרך). רמת הנדסת הדרכים האלה הייתה כל-כך מעולה, עד כי על חלקן נסללו כבישים מודרניים לרכב.

 

במהלך הזמן, הדרכים הצבאיות הללו "הופשרו" לשימוש אזרחי, לעתים תמורת מיסוי (ואולי מכאן נולד הרעיון ל"כבישי אגרה" בימינו). בתקופה הביזנטית-נוצרית, כל הכבישים ה"רומיים" הוסבו לשימוש אזרחי – לתחבורה, לשינוע סחורות, למסעי צליינות דתית וכיוצא בזה. ברובו של אזור חבל הבשור התחתי, לא נותרו על-פני השטח שרידים של ממש לדרכים קדומות (אולי מלבד בנקודות-חצייה אחדות של נחל בשור) על אף המידע כי היו קיימות – נראה כי אופיו השטוח של החבל חוסך השקעה כבדה בפילוס תשתיות לתחבורה (עד היום…).

אבל – יש גם יוצאים מן הכלל, בדרום חבל הבשור: מחורבות חלוצה של המאות הששית והשביעית לספירה, מעברו הדרום-מערבי של אפיק נחל בשור, יוצאת דרך ישרה וברורה לדרום-מערב, לעבר חורבות ניצנה; בדרכה חולפת הדרך בקרבת חורבת רוגם מימין וחורבת סעדון משמאל ורק כתריסר קילומטרים מבדילים בין חלוצה לבין חורבת רחובות בנגב, אך זהו הקטע שבו אנו עוסקים: הדרך מחברת בין קבוצת אתרים שכולה הייתה מיושבת, ברמה זאת או אחרת, באותה התקופה  וכך השימוש האינטנסיבי במסלול הזה  בעבר הוא ברור. כיום הדרך כולה מצוייה בשטח-אש פעיל, ואולי עקב מיעוט המשתמשים היא נשמרת משחיקה מיותרת.

באותם תריסר קילומטרים נותרו קטעים אחדים מקוריים אשר כמעט ולא נפגעו ומהם אנו לומדים על מבנה הדרך הקדומה ועל החכמה הרבה שהושקעה בהּ: הדרך רחבה מאוד (בניגוד לדרכים הצבאיות החדשות שמסביבהּ המסתפקות ב"קוֹלי" צר), לא פחות מ"כביש רומי" אופייני; כתחליף לריצוף בלוחות-אבן, מרופדת הדרך בשכבה עבה של גזיזי-אבן ("פסולת-מחצבה") המגיבה היטב לגשמי הזעף הקצרים והפתאומיים האופייניים לחורפים המקומיים ובמקום ליצור ערוצים, המים נספגים בשכבה החוצצת; במעלה גבעת חול, הדרך עוקפת אותה, סלולה בשליש התחתון של הרכס ומוגנת בצמד קירות עבים ונמוכים המלווים אותה משני עַבָרֵיהּ במקביל, במרחק של כ-10 מטרים: תפקיד הקיר העליון הוא להגן על הדרך ממפלי-חול העלולים לזרום מלמעלה ושל הקיר התחתון למנוע אפשרות של גלישת התשתית החולית שבשולי הדרך. למיטב ידיעתי, עד היום טרם אותרו אבני-מיל לאורכו של המסלול ויש להניח שנגנבו בעבר, הן לשימוש מִשְׁנִי והן כעתיקות.

במהלך מלחמת העצמאות, במבצע "חורב",  הובלו דרומה כלי הרכב בעלי ההנעה הרגילה בדרך הזאת כי הייתה מוכרת לארכיאולוגים כדרך קדומה, עבירה לעילא, בים החולות דרומית לחלוצה – ויגאל ידין, אז ממלא-מקום הרמטכ"ל, הרי היה ארכיאולוג; בהכירו את הדרך, צה"ל עשה בהּ שימוש בהצלחה, תוך תיקונים מקומיים, לאיגוף עמוק של המצרים בדרך לניצנה ולצפון סיני. בין משפצי הדרך אז היה גם סגן-אלוף מאיר בץ, בתוארו "מהנדס החזית".

בעת שכיהנתי כארכיאולוג מערב הנגב ברשות העתיקות, דאגתי לרישום הדרך ושוליהּ כ"אתר עתיקות מוכרז" וכך היא מופיעה ב"ילקוט הפרסומים" הממשלתי.

דן גזית

 

השארת תגובה