"דואר-נע הנגב בא היום, באוטו האדום"

"דואר-נע הנגב בא היום, באוטו האדום"

(ואפילו סניף דואר כבר נפתח בצוחר!)

כשנתיים לאחר קום המדינה, באחד מישובי הגליל, אשה כרעה ללדת והמכונית שהיתה אמורה להובילהּ לבית היולדות לפתע התקלקלה. לאחר התרוצצויות ועצבים נשמעה ממרחק תרועת מכונית הדואר הנע ועיני הכל אורו: היולדת הוכנסה מיד למכונית הדואר (ללא בולים…), הוּבְהלה ישירות לבית היולדות וילדה שם בן במזל טוב. היא לפחות הספיקה להגיע בזמן, כי ידוע גם על יולדת שילדה בניידת הדואר (ולא ברור לי אם אכן היילוד זכה בפטור לכל חייו מתשלומים על דברי-דואר ששלח). בימים ההם זכו אנשי הישובים המרוחקים לא-פעם להסעות ברכבי הדואר הנע – "הַקְפָּצָה עד הכביש" – תוך התעלמות אנשי הדואר החביבים מההוראות…

הדואר הנע הוא לא המצאה ישראלית, אך הִתְאים מאין-כמוהו לשרת את הישובים המפוזרים ברחבי הנגב שנאלצו בראשיתם לרכוש תיבת-דואר בבית הדואר הראשי בתל אביב לקבלת דברי דואר (שאותם אסף בא-כוח הישוב פעם בשבוע, במקרה הטוב). כמובן שאי-אפשר היה בשיטה הזאת לקבל מכתבים דחופים ומברקים בזמן (ויש לזכור שטלפון בנגב היה בימים ההם בגדר מדע בדיוני). גם משלוח דואר מהנגב (ובעיקר מכתב רשום, דואר דחוף, מברק) היה פרויקט מסובך, הכרוך בנסיעה לבית הדואר בבאר שבע. סניף הדואר הראשון בבאר שבע נפתח רק ב-14.6.49, כאשר בבאר שבע כבר התגוררו למעלה מאלף אזרחים. בינתים, פתר את המצוקה חַיָּל בשם חביב שיבר, שפתח בעיר תיבת דואר פרטית ובהּ קיבל מכתבים מהאזרחים ששילמו רק מחיר בול רגיל ("דואר עברי", 15 פרוטות) שחביב קנה בתל אביב, כלומר – שרות בהתנדבות מוחלטת. חביב החתים את הבולים בחותמת-גומי פרטית שגילף והעביר את המכתבים לתעודתם.

אחרי כ-5 שבועות פתח הדואר את סניפו בבאר שבע וחביב הועמד לדין בעוון "פתיחת בית דואר בלי רשיון מאת המנהל הכללי של הדואר". בהתחשב בכוונתו הטובה, הוטל עליו קנס סמלי של 50 פרוטות בלבד…

שר הדואר יוסף בורג חנך ביום 28.3.50 את ניידת הדואר הנע הראשונה בארץ – "דואר-נע הנגב": היה זה ניסוי חלוצי שזכה להצלחה מיידית (לקבל עיתון יומִי יוֹמַיִם אחרי הופעתו!!!). חותמת דואר מיוחדת הוקדשה ליום חשוב זה. תוך שבוע נחנך גם "דואר-נע הגליל העליון". כעבור פחות משנה כבר נפתח "דואר-נע הנגב 2" (ואז התחלף השם של הניידת הקודמת ל"דואר-נע הנגב 1") ואחריו הגיע מספר 3 בחודש מרץ 1954. בסוף שנות ה-80 הפך "דואר-נע הנגב 4" ל"דואר-נע חלוצה" (וכל השקה של קו חדש בארץ לֻוְּתָה ב"חותמת-יום-ראשון" חדשה). כך רֻשָּׁת כל הנגב בניידות-דואר ששרתו את כל הישובים בו, מלבד אילת וסביבתה שקבלו שרותי דואר באמצעות מטוסי ארקיע.

בשנות ה-50 היו ניידות "דואר-נע הנגב" ו"דואר-נע הרי יהודה" מצוידות ברדיו-טלפון ודרכו נשלחו ונתקבלו מברקים במהלך הנסיעה (לפעמים בשיטת "הטלפון השבור" – וקיימים סיפורים אחדים על מברקים משובשים כאלה…). במהלך השנים, המטפלים בדואר בישובים מול הניידות החלו לקבל משכורת סימלית (שלא תמיד היתה מגיעה…) ממשרד הדואר.

באופן טבעי נרקמו קשרים אישיים בין עובדי הניידות הוותיקים לבין התושבים מקבלי השירות. חבר קיבוץ אחד נהג לקבל באופן קבוע כל חודש מכתב מסבתו בחו"ל. במהלך השנים הסבתא הזדקנה ויום אחד הגיע בדואר הנע המכתב החודשי כשהמען, הכתוב בכתב-ידהּ הרועד, נושא רק את שמו הפרטי של הנמען בתוספת "NEGEV" בלבד – ובשולי המעטפה כתוב בעפרון: "מזל שאנחנו כבר מכירים אותך"… בשנת 1962 שלחתי לד"ר אברם, ווטרינר גן החיות בתל אביב וסגן המנהל, לטאת-כוח ענקית שלכדתי בשדה (*), ארוזה בתוך קופסת קרטון (עם עכברון חי כצידה לדרך…) בדואר הנע והמשלוח הגיע בשלום – לאחר שקיבלתי נזיפה מאנשי הניידת ("אתה יודע שאסור לשלוח חיות בדואר – זאת הפעם האחרונה!…"). אגב, אחרי חודשים אחדים הכוח הוחלף תמורת זוג עִזֵי-הרים מהאַלְפִּים מגן החיות של וינה – ואולי הוא עדיין שם… ד"ר אברם סיפר לי בהזדמנות כי הפקידה בגן החיות בתל אביב התעלפה כאשר פתחה את החבילה והכוח זינק עליהּ (ואולי זה קרה בגלל העכברון…).

כל חורף וחורף היתה לניידוֹת קווי הדואר הנע של הנגב התמודדות קבועה עם כבישים חסומים בגאוּיוֹת שטפוניות בנחלים. הנהגים הקבועים והנאמנים, בדאגתם להעניק שירות מיטבי גם בתנאים הללו, לרוב מצאו דרכים "לכופף את החוקים" ולהעביר את דברי הדואר ליעדם בדרך-לא-דרך. בשנת 1960 נחנך כביש אורים-צאלים, ב-1965 נסלל כביש צאלים-גבולות; כביש צאלים-רביבים נפתח ב-1971, גשר עילי על נחל גרר נמתח ב-1978 וכך כמעט ונפתרה בעיית חסימות הכבישים בחורפים לקווי הדואר הנע 3-2-1. עם הסבת "דואר-נע הנגב 4" ל"דואר-נע חלוצה" – נמנע גם מטרד מעבר צאלים הידוע לשמצה ונותר עדיין לפתור את בעיית מעברו של כביש צאלים-רביבים על נחל בשור, שלמזלנו ההצפות בו נדירות.

בכתיבת רשימה זאת נעזרתי בירחון דואר ישראל; כן-כן, היה ירחון כזה בשם דואר, ירחון לעניני דואר, טלגרף וטלפון שהופץ בקרב עובדי משרד הדואר אך ניתן היה לרכוש חוברת גם מחוץ למערכת תמורת 100 מיל (**) (וכיום הירחון "דואר" הוא פריט יְקַר-מציאוּת בקרב אספני עיתוֹנוּת מחד גיסא – המוכנים לשלם הון עבורו – וחוקרי דואר מאידך גיסא). הירחון יצא לאור על-ידי "המדפיס הממשלתי" והודפס בדפוס ג'רוסלם פוסט בירושלים, וכך גם זכה לשער לועזי: Israel Monthly for Postal and Telecommunication Affairs.

היה זה ירחון מכובד שראשית הופעתו היתה בשנת 1952 והוא שרד שנים אחדות ברציפות והפך לדו-ירחון לפני שגווע סופית. הועלו בו נושאים חשובים ומעניינים שנכתבו בידי יודעי-דבר, לדוגמה, גיליון 11-12 מכרך 4 (פברואר-מרץ 1956) כָּלַל את המאמרים כדלהלן: "הדואר בימי קדם", "פלאי עידן הטלפון" (!), "על בולים ואוספים", "הדואר בסִפְרוּת", "הדואר בפורטוגל", "מקצווי-עולם", וכמובן – עמוד לילדים ומכתבים לעורך. לכל הדעות – תוכן מכובד ביותר.

דן גזית

 

(*) נכון, היום זאת "חיה מוגנת", אבל אז מי ידע…

(**) 100 מיל = 10 גְרוּש = 1/10 לירה או פוּנְטְ (= ליש"ט); בראשית ימי המדינה, הופחתה הלירה מספר פעמים (והוצמדה לדולר) ובאותן ההזדמנויות הוחלפו גם חלק מהמטבעות ומהשמות: לירה = לא"י = ל"י (18.8.48, 29.6.52), מיל = פְּרוּטָה (24.12.48)  וגרוש = אֲגוֹרָה (1.1.60). אגב, אזורנו זכה שלוש פעמים להופיע על שטרות-כסף: על שטר של 50 ל"י מופיעה המנורה מפסיפס בית הכנסת העתיק במעון (9.12.60), על שטר של 5000 שקלים (יְשָׁנים) מתואר צינור המים לנגב על רקע הנוף הנגבי (9.8.84) וכך גם על שטר של 5 שקלים חדשים (4.9.85).

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-128"

 

 

השארת תגובה