ד ר ך   א ר ץ

ד ר ך   א ר ץ

(איך הלכו אצלנו ולאן?)

באיזורים "נורמליים" ניתן לאתֵּר דרכים עתיקות בקלות יחסית – הטופוגרפיה מכתיבה את התוואים: במדרונות הם מתפתלים ובמעברי-הרים ובערוצים הם מתכנסים. בחבל הבשור התחתי, המישוריות והֶעדר המכשולים מקשים על איתור מסלולים מסורתיים. להלכה – בשטח שכזה כל אחד יכול לנוע כחפצו; למעשה – ישנם רמזים המסייעים לזיהוי דרכים עתיקות גם אצלנו.

החוקרים מחלקים את הדרכים העתיקות לשלושה (כרגיל…): בינלאומיות, אזוריות ומקומיות. הדרך הבינלאומית הקרובה אלינו עברה לאורך רצועת-עזה ("דַרְבְּ א-סֻלטאן" במפות) והיא חלק מהדרך העתיקה שקישרה בין ארצות "הסהר הפורה". הדרך מקבילה לכביש הראשי ("ציר טנצר") ממערבו, עוברת בשולי רכסי החולות ורוּבה סלול ככבישים פנימיים.

צילום: אורה גזית

מן המקורות ההיסטוריים ניתן ללמוד על שתי דרכים איזוריות שחצו את החבל במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה: האחת – דרך חלוצה-עזה ( "אורחא דחלוצה" שבתרגומים למקרא = "דרך הבשמים" = "דרך הצליינים") שממנה עדיין לא זוהה אף קטע בוודאות, אפילו שהיתה דרך ראשית ומתוחזקת ובעלת תוואי מסתבר וגם יש לשער שלאורכה ניצבו תמרורי-אבן,  כנהוג; כנראה שהיא השתלבה בדרכים מקומיות מאוחרות עד שטושטשה לחלוטין (ויש הסוברים כי דרך זאת היוותה חלק מ"דרכי הסחר המדברי" מאסיה ועד חופי הים התיכון). הדרך האזורית האחרת היתה דרך מעון-באר שבע, דרך צבאית מבוצרת בגבול שתי פרובינקיות בארץ ישראל ( "דרך לימס פלסתינה" = "דרך שוּר" = "אורחא דחגרא" שבתרגומים: שור=חוֹמה; חגר=מצד); מדרך זו נשתמרו קטעים קצרים אחדים ליד נחל בשור ומערבית לבסיס חצרים, "תמרור" אבן אחד במישור מזרחית לתל שרוחן וכן שרידי מצדים אחדים לאורכה. על דרכים אזוריות קדומות יותר ניתן ללמוד, אולי, מפריסת ישובים עתיקים לאורך קווים דמיוניים; למשל – קו-ישובים מתקופת הברזל א'2 (המאה ה-11 לפנה"ס) בין חולות שונרה לתל גמה וקו דומה מהתקופה הפרסית-הלניסטית (המאות 5-3 לפנה"ס) בין באר שבע למעון (במקביל ל"כביש הרעב", מס' 241).

המונח "דרך" בא מלשון "דריכה": פעילוּת הדריכה דוחסת את הקרקע, החללים שבין גרגרי החול נאטמים, הדרך שוקעת מפני סביבתה ולכן היא מוצפת לאחר גשם; אם הדרך במדרון – היא הופכת ברבות הימים לערוץ. הארכיאולוג יובל יקותיאלי נעזר בתופעה הזאת למעקב אחרי דרכים מקומיות עתיקות בחבל הבשור, שהפכו לערוצים בנקודות החצייה של נחלים; לשם כך הוא השתמש בתצלומי-אוויר מתקופות שונות, תוך השוואתם זה לזה ובדיקת היחס שבין קבוצות ערוצים לבין אתרים עתיקים. בשיטה זו גילה יקותיאלי, בין השאר, דרך עתיקה בין מעון לחורבת גמה, לאורך נחל אסף.

מתצלומי-אוויר משנת 1917 וממפות האזור מראשית המאה ה-20, מצטיירת מערכת מורכבת של משעולים להולכי-רגל היכולה לתת לנו מושג על המסורת העתיקה של התנועה באזורנו: מכל יישוב נפרשו מניפות-שבילים לכל העברים ופגשו את המניפות של הישובים הסמוכים; כל מניפות השבילים שהוליכו מערבה, השתלבו במניפות של עזה, דיר אל-בלח' ועבסאן; מקורות  המים הקבועים (בארות, נביעות ראשיות) חוברו ביניהם בדרכים בקווים ישרים; דרכים אזוריות עברו בין באר שבע לעזה ובין סביבת אופקים לעבסאן-בַּני סוהיילה.

מצד אחד, יש להניח שדרכים עתיקות נבלעו במערכת שתוארה כאן; מצד שני, כמעט כל כבישי האזור כיום נסללו ממש על נתיבי אותם המשעולים! (וזאת אחת הסיבות לכל מיני עיקולים תמוהים בכבישינו, השומרים באספלט את משוגותיהם של חמורי הבדווים…). מכאן משתמעת, אולי, המסקנה כי כבישינו שומרים על כמה מנתיבי התנועה העתיקים, כמו בחלקים ה"נורמלים" של ארצנו הקטנטונת…

 

פורסם ב "ככה זה, גיליון-9"

 

השארת תגובה