"הגדוּד שלנו"

 "הגדוּד שלנו"

(סיפורו של גדוד מילואים בתוך קיבוץ)

 

גילוי מקרי של אמצעִי-לחימה בחורשה ליד מרפאת צוחר וזיהויו כצה"לי יָשָׁן, החזיר אותי לתקופת "ההַמְתָּנָה" שלפני פרוץ הקרבות במלחמת ששת הימים.

ב-18.5.1967 גויס לשרוּת פעיל גדוד מילואים 54  של חטיבה 11 ובאותו הלילה כבר התמקמה מפקדתו בקיבוץ גבולות. הפלוגות החלו להתחפר: אחת בתוך הקיבוץ, שניה מעבר לגדר והשלישית, עם היחידות המסייעות, התמקמה בבתיו הבנויים-למחצה של מה שיהיה מרכז צוחר (ושם, כנראה, נשכח אותו פריט שנמצא. בעורף המרפאה האזורית, ניצבת היום האנדרטה לזכר חללי החטיבה). המג"ד צביקה לבנון (לימים מח"ט הנח"ל) כינס את הקיבוץ במועדון לחבר, הסביר, הרגיע, ורק ביקש לפזר את הטרקטורים והמכוניות כדי לצמצם את הנזק הצפוי מהפגזות (…). הייתי אז הגזבר/קָניין ובערב לא החניתי כהרגלי את הטרנזיט במגרש (צביקה ביקש!) אלא בתוך חורשה דלילה שבסמוך. בבוקר לא יכולתי לצאת לעבודה כי במשך הלילה המחפר הקיף את המכונית בתעלות-קשר…

בחודש נובמבר, הגדוד הוציא לאור חוברת (בשם: "הגדוד שלנו") על חלקו במלחמה ובה כל הפרשה, מיום הגיוס וההצטיידות ועד השחרור לאחר כמעט חודשיים (עם 5 ציונים לשבח), כולל פרידה מ-17 חללים (וכ-70 פצועים).

מתוך החוברת (מאת סרן יוסי): "על פלוגתי הוטל בימי המתיחות להתמקם בתוך תחומי משק גבולות. לאחר יומיים ראשונים של חשדנות הדדית (חברי המשק לא ראו בעין יפה אוירה מיליטריסטית מול בתי מגוריהם ואילו חיילי הפלוגה לא ראו בעין יפה את האיסור שהוטל עליהם ליצור קשר עם בנות המשק), הושגה הבנה מלאה והיחסים ההדדיים היו למופת. אנו מצידנו נזהרנו שלא לפגוע בקוי המים שלהם בחפירותינו, גם כשהדבר לא עלה בקנה אחד עם התבונה הצבאית, ואילו הם עמלו בכל יכלתם לתת לנו הרגשה של אורחים רצויים. בין יתר המשימות שביצעה הפלוגה באותה התקופה היו חפירת תעלות-קשר בין בית התינוקות שבמשק לבין הבונקר המיועד לילדים וכן בכיוון חדר האוכל. לקראת סוף תקופת המתיחות הגיעה ההרמוניה לשיאה בכך שחיילים מהפלוגה הִטּוּ שכם לסייע לקיבוץ במשימות חקלאיות דחופות שגיוס חברי המשק מנע את ביצוען" (ולכך ניתן גם להוסיף שרופא הגדוד המילואימניק ד"ר איזק היה בעצם גינקולוג ועזר יותר בקיבוץ…).

כתב הסמג"ד, רס"ן גדעון: "המשק שבו היינו היה ביתו השני של כל חייל בגדוד – – כל חייל הכיר את שוּחתו, את תוואי הגדר, אזור המיקוש, מיקום הנשק המסייע והתאג"ד ואת מקום ברז הסודה הקרה."

במוצאי שבת ה-3 ביוני הופיעה על הדשא הגדול להקת הנח"ל למען הגדוד, חברות הקיבוץ וקומץ החברים שנותרו לאחר הגיוס הכללי. אחרי השיר "אילו ציפורים", עלה הרס"ר על הבמה (המאולתרת) ואמר שלוש מלים: "עשרים דקות לתזוזה" וירד. הושלך הס ואז בנות הלהקה פרצו בבכי שחלחל גם אל הקהל.

ואכן, קשרים הדוקים נקשרו: יומיים אחרי תום כיבוש עזה שבוצע על-ידי החטיבה, שלח צביקה אוטובוס לגבולות ולקח אותנו לסיור מודרך בעיר הדוממת והמדממת. זה היה "טיול" שלא אשכח לעולם – מצד אחד רבבות ערבים בעוצר (מציצים מבעד לחרכי התריסים) ומהצד השני חיבוקים עם חיילי הגדוד "שלנו" שפגשנו בדרכנו. ה"סרט" הזה השפיע עלי עמוקות והשתחררתי ממנו רק לאחר שנים רבות כאשר שרתתי במילואים (בהתנדבות) בהדרכת מילואימניקים בידיעת הארץ ברצועת עזה. כן-כן, פעם היתה משרה כזאת בצה"ל…

ונסיים בקטעים ממכתבו של מזכיר גבולות יוסי אמיתי למג"ד מיום 20.7.67: "צביקה יקירנו, כל האוכלוסיה בגבולות, נשים, גברים וטף, שמחה מאוד לקבל את מכתבך בשם הגדוד כולו, בו מובעת הערכה לאירוח הגדוד ע"י הקיבוץ – – ברור כי לא עשינו אלא את חובתנו האזרחית והאנושית – – נראה לנו כי הן עבור קיבוצנו והן עבור חיילי הגדוד היה בתקופה זו משום נסיון חיובי: הקיבוץ למד להכיר מקרוב את משמעותו האמיתית של המושג "צבא העם", שהוא משלנו ומתוכנו. הגדוד למד להכיר מקרוב את ערכיה ותכניה של ההתיישבות העובדת. זהו שעור ששני הצדדים יוצאים נשכרים ממנו – – זו ההזדמנות להביע לך אישית את מלוא ההערכה. אני, כמזכיר הקיבוץ, מבין שהמציאות המורכבת יצרה פה ושם בעיות, שהתגברת עליהם ברוח טובה ובתושיה, לא רק כמפקד, אלא גם – ובעיקר – כחבר וכאדם. אשרי הגדוד שאתה מפקדו."

דן גזית

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-129"

השארת תגובה