הגיעה עת סיכומים

הגיעה עת סיכומים

(לאחר 180 פרקים המוקדשים לאזורנו המדהים – הפרק החותם).

הכל התחיל – למיטב זכרוני – לפני כ-15 שנים: לפתע, לראשונה, יצאה לאור חוברת (לאחר כמה ניסיונות-עבר צנועים של המועצה לנפק דפדפת-עת, שאחת מהן – "אשכולון" – ערכתי כשנתיים) שהתכוונה להפוך לאבן-דרך בירחון מקומי שיחולק לכל בתי האב באשכול ושיעסוק בענייני המקום. במקרה נתקלתי בעורכת – גלית להב (עין הבשור) – שהכרתיה היטב בהיותה בת-קבוצתו של רותם, בני הצעיר; נתגלגלה השיחה בינינו ואז – באופן בלתי צפוי – הציעה: מה דעתך לכתוב בכל גיליון פרק שעניינו בתולדות אזורנו? שמחתי על הרעיון ומהגיליון השני של הירחון בעריכת גלית (ובכל תחפושותיו –  "שְׁטוּצֶר", "שִׁיבֶּר", "ככה-זה" וגם "232") אני עורך ביקורים חודשִיִים במעונכם (מלבד פעם אחת שהחמצתי ביקור: איך-שהוא, פרק אחד בירחון נשמט מהדפוס…). כמעט בכל כתיבתי זאת אני מְלֻוֶּה  בנאמנות בציוריו ובצילומיו של ארנון אבני המשדרגים לעילא ומרעננים את הטקסט. תודה רבה ארנון!

הפרקים הראשונים כללו פחות מ-400 מלים כל אחד ולא מילאו את העמוד, וכך היו לי שותפים בו, בעיקר מודעות-פרסומת. בהדרגה הבנתי שניתן להקנות נפח נוסף לרשימות ולאחרונה התייצבתי על יותר מ-600 מלים, ובינתיים לא נראה לי שארע כל נזק רציני לטקסט ולאיורים. במקביל, גם מיקומן של רשימותי בירחון התמקד קמעה, והוא נע בין הרשימות בענייני אמנות ואומָנות לבין מדורי הספורט.

אני מניח שלרוב הצלחתי לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי – להישאר עד כמה שאפשר במסגרת שטח המועצה האזורית אשכול; לעתים, בהתאם לנושא, התרחבתי אל מה שכיניתי "חבל הבשור התחתי" (בעקבות הצעתו של ידידי הוותיק, איש ידיעת הארץ יהודה זיו) ורק פה ושם שלחתי זרועות  הלאה מכאן – פשוט לא יכולתי להתאפק…

ברור לי שטרם עסקתי בכמה נושאים רבי-חשיבות הנוגעים לאזורנו ושעדיין לא זכו לטיפול ראוי, כגון סיפורו המרתק של בית-ספר-ערב למבוגרים שפעל במועצה שלנו קרוב לתריסר שנים (ושכיהנתי כמנהלו במשך כארבע שנים – קדנציה בת שלוש שנים ועוד שנה נוספת לאחר הפסקה) ובשיאו למדו בו, פעמיים בשבוע, קרוב ל-500 מבוגרים! כגון עלייתו המטאורית, שגשוגו ופירוקו של הישוב צור-מעון (1949-1954, סמוך לניר עוז)) על שתי תקופותיו ועל העלילות הרבות הקשורות בו, וכיוצא באלו. מניתי רק שתי דוגמאות שזכאיות לטקסט ארוך ומפורט יותר מאשר לרשימה קצרה בירחון. ואולי – מי יודע, אולי פעם…

שמחתי, כמובן, לקבל מחמאות רבות בעל-פה ממכירים באזורנו ("כשאני מקבל את העיתון בראשית החודש – אני מתחיל לקרוא אותו במדור שלך!"…) ומעט התאכזבתי ממיעוט התגובות העִִנְיָּנִיוֹת: הן חסרו לי – לא רק לשם ניפוי טעויות אלא בעיקר לשם מיקוד בעיות ותופעות; וזאת ההזדמנות להודות לכל המגיבים!

הרשימות, לאחר פירסומן בירחון, לא נעזבות לאנחות: רובן מטופל שוב ושוב והן מתוקנות, מתעדכנות ולעתים אף מתארכות – אם יש צורך (ואפילו רשימה זאת השתנתה מאז פרסומה הראשון בתאריך המופיע בסופהּ); גם ניסיתי, ללא הצלחה, להביא את החומר לדפוס כספר; מכל מקום – לא הסתפקנו באכסון הרשימות במחשב; לכבוד יום הולדתי ה-80, בני רותם (הנזכר לעיל) הפתיע אותי והעלה אותן – יחדיו עם מבחר ממאמרי, מחקרי  וכתבי לאתר-אינטרנט יפהפה שהקים בשם avnei-gazit (הכולל גם את ספרי המיוחד "חבל הבשור" וקומץ סמלי משירי ומחרוזי): הכל מוזמנים להיכנס אליו ובאותה הזדמנות גם לצפות כעמוד הפתיחה שלו ברצף מצילומי אזורנו בביצוע בתי אורה, הצלמת המוכשרת. לא זאת אף זאת: האתר מתעדכן כל העת וכמעט מידי כשבועיים – שלושה (בינתיים) נוספת רשימה חדשה שפורסמה אי-פעם באכסניות אחרות. עד-כה כבר נחשפו לאתר אלפי קוראים (מרחבי העולם!) וחלקם אף הגיב בו, אם לשבֵּחַ ואם להוסיף ולהשלים. תודה!

כרגע אני חש שהמדור שלי בירחון של המועצה האזורית "אשכול" מיצה את עצמו בשלב זה. לא נותר לי אלא להודות לכל העורכות והעורכים המוכשרים שליווּ אותי לאורך כל הדרך וביצעו עבודה נפלאה – ואולי נתראה בעתיד במבצע אחר!

שלכם – דן גזית

קיבוץ גבולות.

27.2.18

admin | אבני גזית

תגובה אחת

  1. אסתי תירוש הגב

    דן ידען, יקר ונהדר,
    המדור שלך היה פנינה!
    אתה בעדינותך ציטטת את :"כשאני לוקח את העיתון, אני פותח אותו קודם כל, במדור שלך", וזו אמירה ששמעתיה במו אוזניי, כמה וכמה פעמים מפיותיהם של חברים שלי באשכול, ושמעתי גם כמה וכמה פעמים מפי הבריות, נוסח קשור וקרוב, שגם אני-עצמי נוהגת לפיו: המדור שלך הוא מה שגורם לי להשאיר את העיתון בביתי, לשמור אותו ולא להשליך…
    אודה וכלל לא אבוש, ש… 'שיבר' ו'שטוצר' ו'ככה זה' ו'232' היו חביבים עליי מאוד ונמניתי על תפוצתם, וחשבתים לטובים שבסוגתם, וחבל לי מאוד על שגם 232 כלה מן העולם.

    כמו רבים אחרים, לא נותר לי אלא לצפות לרשומותיך ב'אבני גזית', ואלסופות של רשומות שבעלונים – שאקווה שיהיו מכונסות בספר. יאים להן חיי עולם!

השארת תגובה