"הגענו לרפיח, פנינו שמאלה אל החולות ונסענו כשעה…"

"הגענו לרפיח, פנינו שמאלה אל החולות ונסענו כשעה…"

(מפי יוסף אשד, ממייסדי גבולות [1943], בן 97)

מצפה גבולות בשנת 1944

 

התאריך 12.5.43 הוא יום היסטורי בתולדות חבל הבשור: ביום זה, לפני 70 שנה, נוסד מצפה גבולות – הישוב העברי הראשון דרומית לקָו עזה-חברון.

הרקע ליסוּד גבולות ושני המִצְפִּים הנוספים, רביבים ובית אשל, החל להבשיל כ-70 שנה קודם לכן, בשליש האחרון של המאה ה-י"ט. כפי שסֻפָּר במדור זה בעבר, שנים ספורות לאחר פתיחת תעלת סואץ (1869) חש השלטון העות'מאני באיוּם ההולך ומתגבש מדרום והֵחֵל להגיב במהלכים מדוּדים. המהלך הראשון התבטא בניסיונות לייצוּב אזור הנגב על-ידי ריסוּן מלחמות השבטים הבדוים בינם לבין עצמם על טריטוריות. לשם כך, העות'מאנים שילבו אִיוּמים ופיתויים – הפעלת כוח צבאי מחד גיסא והענקת זכויות-חֲזָקָה לבדוים על נחלותיהם מאידך גיסא.

דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי CC BY 2.5
מצפה גבולות כיום

הענקת זכויות החזקה על הקרקע חוללה מהפכה יסודית במערך היחסים שלטון-אדם-אדמה בנגב: מאחר והזכויות שהוענקו לבדוים בנגב יצרו מעֵין-בעלוּת על הקרקע (*) (ועליהּ נאבקים כיום הבדוים בערכאות), הרי שהם יכלו למכור את חלקותיהם וכך נוצר היצע של קרקע ובעקבותיו נולד ביקוש. היחידים שנענו בלהיטות לשוק החדש היו יהודים – שרכשו חלקות-קרקע בעיקר לשם השקעה. יש להדגיש כי המדובר באדמות נגביות צחיחות, כמעט ללא מקורות-מים ובעלות ערך מועט לגידולי-חקלאות מודרניים בתנאים של הימים ההם.

קניית הקרקע הראשונה המתועדת בחבל הבשור בוצעה בעשור האחרון של המאה ה-י"ט על-ידי משפחת דָנְגּוּר מירושלים (ועל חלקות אלה נוסד קיבוץ נירים בראשיתו). מאז ואילך הרכישות הלכו ותכפו, התרבו בסיום המלחמה העולמית הראשונה והגיעו לשיא בין השנים 1931-34, בתקופת רגיעה בנגב כתוצאה מחיזוק השליטה בו על-ידי שלטונות המנדט הבריטי שהקימו בו תחנות משטרה, שיפצו בארות רבות, פִּתְּחו דרכים לרכב ועודדו בדוים לעבור מנדידה לחקלאות.

כאן ראוי להזכיר כי משלחות אחדות מטעם המוסדות המיישבים יצאו מידי-פעם לביקורי-עומק בנגב וכולן חזרו עם אותה המסקנה: מֵחוֹסר מידע, יֶדע ומים לא ניתן עדיין להקים בו ישובים. זאת הסיבה ש"המדינה שבדרך" לא השקיעה כספים ברכישת קרקעות בנגב אך בינתיים נקנו בצפון הנגב עשרות אלפי דונמים בידי יהודים פרטיים ואגודות למיניהן.

ואז – ואז פרץ "המרד הערבי" (1936-9), תנועת יהודים לנגב ובתוכו נמנעה וערך הקרקעות שנקנו התמסמס כליל. במצב זה נכנסה – לראשונה – הקרן הקיימת לתמונה ורכשה באפס-מחיר חלק מהאדמות היהודיות ואל השאר חזרו הבדוים, בעליהן הקודמים. הבריטים דִכְּאוּ ביד-ברזל את המרד, אך כדי לפייס את הערבים פִּרסמו באמצע שנת 1939 את "הספר הלבן" – חוק האוסר על היהודים לרכוש מכאן ואילך קרקע בארץ ואוסר להקים ישובים חדשים בנגב  (בהנחה כי בנגב יימצא בעתיד נפט ורצוי שלא יהיו בסביבה שותפים…).

לפי חוקי הקרקע (חוק ה"מַחְלוּל"), אדמה שלא מעבדים אותה שלוש שנים רצופות עלולה להיות מוחרמת ולעבור לרשות המדינה. נוצר צורך דחוף למצוא פתרון יצירתי לאדמות הקק"ל בנגב. צורך זה השתלב בלחציהם של ה"גרעינים" המיועדים לעלות להתיישבות אך בינתיים ממתינים לתורם בפאתי המושבות ברחבי הארץ מזה שנים. וכך, בהשראת יו"ר קק"ל יוסף וייץ, נולדה תכנית "10 המִצְפּוֹת" (**) (ולא ה"ישובים" כי הרי חל איסור על כך…) שהצטמצמה לשלושת המצפים עקב קשיים תקציביים ובוצעה ממש "על הקַשְׂקָשׂ" בתום שְלוש השנים (ולמעשה קצת יותר) לפרסום הספר הלבן בשלושת גושי הקרקעות  הגדולים בנגב (ובעזרת כמה "בקשישים", כנהוג…).

יוסף אשד (בכותרת הרשימה) היה בין 11 הנבחרים (מאומנים בנשק ויודעי ערבית) שעלו על הקרקע בגבולות ביום 12.5.43 וחלק מחוויותיו מאז שמענו ממנו במועדון לפני שבועות אחדים.

דן גזית

 

(*) אך בשוֹנה מחוקי הבעלוּת בשאר חלקי ארץ ישראל, המבוססים על "קוּשאנים" ו"טָאבּוּ". המעוניינים ברשימה מוסברת של מונחי-יסוד בחוקת הקרקעות העות'מאנית (והבריטית, שיָרְשה אותה בשינויים מעטים) – מוזמנים לקבלהּ אצלי.

התנאים להעברת בעלות על חלקת-קרקע בנגב היו קבלת הסכמה (בחתימת-בוהן) מהשכנים הגובלים בהּ ותשלום מס. מומלץ לקרוא את החוברת: אמיתי, יוסי. 1983. גבולות, חלוצת המצפים בנגב. הוצאת המועצה האזורית אשכול.

(**) מעין פלוגות-עבודה לעבודות חקלאיות (ולניסויים חקלאיים) תוך ניצול מצוקת הצבא הבריטי שהיה אמור להגביל תנועת יהודים בנגב, אך היה מסובך בקרבות הגורליים נגד הגרמנים בצפון אפריקה, בוֹאַךָ מצרים וארץ ישראל.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-127"

 

 

 

השארת תגובה