ההונאה הגדולה, הקשר הבולגרי וסייפני המדבר

ההונאה הגדולה, הקשר הבולגרי וסייפני המדבר

(שלושה וחצי סיפורי-מקום שכמעט גרמו למשברים בין-לאומיים)

כשמלאו לי שבע שנים, רוקנתי את קופת החיסכון שלי (שנתמלאה מעודפי-פֶּרֶט משליחויות למכולת) ורכשתי ספר שיצא אז לאור: "מַסְעֵי הַבָּרוֹן אִישׁ מִינְכְהוֹזֶן וּמוֹצְאוֹתָיו" בתרגומו ובעיבודו הגאוניים של אביגדור המאירי, בהוצאת "אמנות" (1944). הברון קארל פרידריך הירונימוס פון מינכהוזן (1720-1797), בעל-אחוזה הסמוכה להַנוֹבֶר, התפרסם שלא מרצונו ככזבן ובָדַאי ועד היום עלילותיו משמשות כחומר-גלם משעשע לסיפורי-בדים. חזרתי וקראתי את הספר עשרות פעמים והלקח העיקרי שלמדתי ממנו הוא – לכל "מציאוּת" יש "זרמי-מעמקים" שאינם בהכרח תואמים את הופעתהּ על-פני השטח!

Public Domain via Wikimedia
Baron Münchhausen with a half-horse

נתחיל בסיפור "ההונאה הגדולה": קיץ 1917. החזית הבריטית-עות'מאנית "תקועה" בחבל הבשור. אלנבי החליט לתקוף בהפתעה את באר שבע, בִּמקום להטיל את צבאו בפעם השלישית על עזה המבוצרת. כדי שההפתעה תפעל, בוצעה הסחה בחזית עזה שכללה תשדורות מזויפות, תנועת-כוחות מדוּמה, ביוּם תרגולות-נחיתה מהים בשפך נחל שקמה והקמת מחנות-דֶמֶה; בייחוד מצית את הדמיון סיפור התרמיל האבוד לכאורה, ש"נשמט" מידי קצין המודיעין ריצ'ארד מיינֶרְצַהאגֶן ובו מסמכים מזוייפים המאששים את ההכנות להתקפה השלישית על עזה. מיינרצהאגן מתגאה בסִפְרוֹ האוטוביוגרפי כי התרגיל הצליח ובזכותו, בסופו של דבר, השתנתה ההיסטוריה של המזרח התיכון. ובכן, בדיקה מחודשת מצביעה על כשלים בסיסיים בעובדות: כקצין מודיעין, מדוע השתמט מיינרצאהגן מלהצביע על המקום המדויק שבו ארע הסיפור? קְרֶס פון קרסנשטיין, המפקד הגרמני של הכוח העות'מאני בדרום, העיד כי זיוף התרמיל נתגלה מיד (קדמו לו ניסיונות קודמים של הבריטים שלא צלחו) ולא הוא שקבע בשיקולים הטקטיים! מיינרצאהגן אף לא הוזכר כלל בכל עלילות ההטעיות למיניהן שבקרבות אלנבי בספר המפורט "עם אלנבי בכיבוש הארץ" (תומס וקולינגט, 1938, תל אביב), למשל בעמודים 79, 142 ו-145 – אף-על-פי שהספר לא חסך כלל באזכורי קצינים אחרים!

מיינרצאהגן כתב כי במלחמת העצמאות חזר לארץ (בגיל 62) באנייה, ירד ממנהּ בנמל חיפה והצטרף מיד לקרב בין "ההגנה" לערבים על השליטה בעיר התחתית בתור צלף… זהו צ'יזבאט יפה. ובכלל, היום אנו יודעים שהוא היה רמאי כפייתי (וידעו זאת גם מפקדיו). ד"ש מהברון מינכהוזן?

אביב 1947. משלחת של האו"ם, שאמורה להביא המלצות לגורל ארץ ישראל, מסיירת בנגב. במצפה רביבים מוגש לה זר סייפנים רעננים שנקטפו זה-עתה מהגינה. "חברי המשלחת התרשמו עמוקות וראשיהּ הצהירו: אם היהודים מסוגלים לגדל במדבר הצחיח הזה פרחים – מגיעה להם מדינה; בזכות זר הסייפנים ניתנה הצהרת הכ"ט בנובמבר". מאחר והכל שואפים להיות שותפים לבשורת הגאולה – קיימת במקביל גירסת "סלסלת האפרסקים" ממצפה גבולות (כאשר במסתרים מתהלך נוסח "מחתרתי" לזר הסייפנים: היו אלה פרחים שהובאו יום-קודם מהצפון ו"נשתלו" לצרכי תפאורה בשיטת "סאלח שַׁבָּתִי"…). ד"ש מהברון מינכהוזן?

קיץ 1948. חבל הבשור התחתי נכלל באזור הנגב הנצור על-ידי הצבא המצרי וגבולו הדרומי תָחוּם בדרך-עפר ("ציר משה" = "ציר הכללה", היום "דרך השדות") המחברת בין הישובים צאלים – אורים (באתרהּ הראשון) – גבולות – מבטחים – נירים=דנגור. גם קו-אלחוט חִבֵּר בין הישובים הללו והשיחות בו התנהלו ברמזים כי ברור היה שהמצרים מאזינים. במקרה התברר שהקַשָּׁרים בכל חמשת הישובים הללו הם ילידי בולגריה. מיד החל הקשר להתנהל בבולגרית שוטפת והמצרים ההמומים מיהרו למחות באו"ם ש"הרוסים מפעילים צבא בברית עם היהודים"… אני לא מומחה בַּקֶּשֶׁר רוסית-בולגרית, אך ברור לי כי בערבות הנגב הדמיון עבד שעות נוספות… צ'יזבאת? חצי-צ'יזבאת? עד היום לא הצלחתי לרדת לחקר האמת בשיחותי עם  אחדים מה"בולגרים" של הקו; האם קיים כאן הד לסיפור הקַשָּׁרים האמריקניים המשוחחים ביניהם בניב  הנַבַחוֹ האינדיאני נוכח היפנים במלחמת העולם השנייה ?

וחצי הסיפור: סמוך לפסח תש"ח נחת מטוס קל אזרחי מצרי נחיתת-אונס בדרום חבל הבשור ונתפס בשלמותו על-ידי כוחותינו. עד כאן – ישנה הסכמה כללית (ואף קבלתי על-כך ממירה'לה חרובי מבארי רשימה שכתב בן-זוגהּ המנוח יענק'לה שנכח באירוע). מכאן ואילך קיימות שלוש גרסאות מקבילות ועלילות-מישנה (הכוללות דיווח על מהומה-רבתי שחוללו המצרים והבריטים), חלקן אפילו התפרסמו בכתובים; ובעקבות מה שנרמז לעיל, הרי מה שנותר בזיכרון הפרטי והקולקטיבי הוא לאו-דווקא האירוע אלא הסיפור שנרקם בעקבותיו. הלא-כן?

דוגמה נוספת: ההיסטוריה הרשמית מספרת (וכן מפי וותיקים) כי בראשית ימי מצפה גבולות נקנו מי השתייה מבאר בכפר רוּאֵבְּיֶה, וכן שהטבח באנשי הכִּּתָּה שיצאה מגבולות לדנגוּר ארע בכפר שֻׁעוּט כתוצאה מטעות בניווט; אך שאול גבעולי, איש נירים, כותב באוטוביוגרפיה שלו ("סיפורי חיי", ע' 42-41, 72) כי המים ניקנו בשעוט וכי הכתה נכנסה בכוונה לכפר כדי להצטייד במים "כפי שהיה נהוג שנים רבות"…

דן גזית

 

– – – בעל-רכב אחד צבע את חציהּ הימני של מכוניתו בצבע אדום ואת חציהּ השמאלי בצבע לבן. לתימהון חבריו הסביר: אם חס וחלילה אהיה מעורב בתאונה – הולכי הרגל במדרכה הימנית יעידו על מכונית אדומה ובשמאלית על לבנה. שני הצדדים יאמרו אמת – אך אני אצא זכאי… (וכהשלמה ראו במוסף "הארץ" מיום 8.4.11, בעמודים 80-67, מיום 2.3.12, בעמודים 42-38 וכן באותו מוסף, מיום 15.6.12, בעמודים 76-74). מומלץ גם לעיין בעמוד 22 בספרהּ של עמיה ליבליך "למרות הכול" (שוקן-דביר, 2012).

"זיכרון ראייה בלבד אינו תמיד אמין" (פרופ' וקיל, המעבדה לחקר הזיכרון, אוניברסיטת בר-אילן).

"האמת כואבת, אבל רק השקרן עושה משהו בנידון" (ערן רולניק, פסיכיאטר).

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-94"

 

השארת תגובה