הצצה נדירה לעָבָר הרחוק

הצצה נדירה לעָבָר הרחוק

סיפורו של אתר מ"תקופת האבן" בנחל בשור

היה זה באביב, בערך בשנת 50.000 לפני הספירה – בתום גשמי החורף ולפני התחלת גשמי הקיץ – כאשר חבורה של ציידים חנתה על שלוחת-לֵיס בגדה המזרחית של נחל בשור, מול מצוק שבעתיד יתנשא עליו תל שרוחן. הנחל היה אז נהר שהוביל מים ברוב ימות השנה, הטמפרטורות היו די-זהות לימינו והנוף היה מנוקד בעצים דוגמת מישורי הַסָּוָנָה.

שרידי החנייה הזאת התגלו בסקר (שנערך בשנת 1972 על-ידי משלחת בריטית) שבו אובחן שימורו המעולה של האתר: מיד לאחר נטישתו בימי-קדם, התכסו שרידיו ונאטמו בשכבת-אבק עבה שהפכה לחרסית ו"הקפיאה" את תכולתו. בגלל האֵרוזיה ופעילויות הפיתוח, אתרים קְטוּרים (=תחת כיפת השמים) כמעט ולא נשתמרו מתקופה זאת – התקופה הפליאוליתית התיכונה – בארץ ישראל; ב"מערות האדם הקדמון" שנחקרו (*), לרוב שובשה השכבה המדוברת בפעילויות יותר מאוחרות. וכך, חפירה נערכה באתר הנדיר הזה בשנים 1978-1976 על-ידי משלחת של אוניברסיטת בן גוריון בראשות י' גלעד והוא כֻּנָּה, בעקבות השם שניתן לו בסקר, "פַארְעָה II".

By: Mercy from Wikimedia Commons | CC BY-SA 3.0
Prehistoric man, Anthropos Museum, Brno, Czech Republic

בחפירה נחשפו שני מפלסי-חיים, זה מעל זה, כשביניהם מפרידה שכבת חרסית דקה שהצטברה בעת נטישה זמנית. שני המפלסים היו רצופים שפע של כלי צור ואבן, רסיסי עצמות וגרגרי פחם המעידים על פעילות-אדם ברחבי האתר. בדרום שטח החפירה נחשף מוקד ובו אפר, פחם (של ערער אדום) ורסיסי-צור שרופים על קרקע אדמדמת הקלויה באש. המוקד הזה היה מרכז החיים של החבורה: בו צלו את בשר הַצַּיִד ולידו התקינו כלי-צור מחלוקי-נחל גדולים שנלקטו משולי הערוץ. סביב המוקד היו פזורות שאריות הארוחות – עצמות של חמור-בר, שור-בר, אנטילופה גדולה, צבי, גמל גדול וקליפות ביצי-יענה וחֻבָּרָה: זהו האוסף העשיר ביותר של שרידי בעלי-חיים מפרק זמן זה בנגב. העובדה שבצידו המערבי של המוקד לא היו עצמות מלמדת אותנו כי שם ישבו האוכלים (שהשליכו מאיתם והלאה את השאריות) – וכי אז, כמו היום, הרוח התדירה באה ממערב והמסֵבים נמנעו מעשן המדורה!

כאמור, סמוך למוקד גם יצרו את כלי הצור: בקרבתו נערך איסוף כללי של פסולת תעשיית הצור שהביא לשחזור כמעט מלא של עשרות בולבוסי-צור – חומר הגלם לכלים השונים.

החוקרים הפיקו מידע רב מחפירות אתר פארעה II אך שתי שאלות לפחות נותרו עדיין פתוחות: האחת – האם חבורת הציידים היתה "כוח משימה" שנשלח מאתר-בסיס שבו חנו שאר בני המשפחה על-מנת להביא מזון, או שמא היתה זאת חבורה אורגנית (משפחה מורחבת? שבט קטן?) שכללה נשים וילדים שעסקו בלקט פירות ושורשי-מאכל בסביבה בעוד שהגברים יצאו לציד; ובאשר לַלֶּקֶט – תוצאת המיון של גרגרי אבקת-פרחים מאובנת מאתרי הפליאולית התיכון בנגב זהה לזה של הר הכרמל היום!

השאלה השניה היא – על איזה גזע אנושי נמנו אנשי החבורה, האם על האדם הנֵאַנְדֶּרְטָלִי המוצק או על ה"הומו סַפְּיֵנְס" העדין: שני הגזעים שכנו אז בצוותא-חדא בארץ אך עדיין לא נמצאו שרידי-אדם באתר.

מרתקות לא פחות הן התהפוכות הגיאולוגיות שפקדו את האתר לאחר נטישתו: בשלב הראשון, שנמשך כעשרים אלף שנה, הֶעֱרימה הרוח על האתר כיסוי חרסיתי בגובה של כ-18 מטרים (וקצב מילוי זה כמעט זהה לתהליך היום – כמילימטר בשנה בממוצע). בשלב הבא החל תהליך פלוּביאלי (שטפוני) שהסיר כ-15 מטרים מהכיסוי והחל לערוֹץ את בתרונות נחל בשור הנראים כיום. יש הקושרים את המהפכים החריפים בין תקופות של יובש והרבדת משקעי-רוח לבין תקופות לחוֹת של סחף-מים לתולדות תקופות הקרח באירופה – אך המִתְאָם לא תמיד מספֵּק. על עובדה אחת אין ויכוח – אפיק נחל בשור של אז היה קרוב יותר לאתר מאשר היום וקרקעיתו היתה יותר גבוהה.

דן גזית

(*) מן הראוי לציין כי לדעת החוקרים כיום, המערות לא שימשו למגורים של ממש (בניגוד לשחזורים במוזיאונים) אלא כמחסות זמניים. רוב הפעילות התנהל בחוץ.

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-76"

 

ציור: ארנון אבני

 

השארת תגובה