הרהורים לחג ה-60 לגבולות, המצפה הראשון בנגב

הרהורים לחג ה-60 לגבולות, המצפה הראשון בנגב

בלוג ארכיון המדינה - המהדורה העברית
חלוץ זורע את השדות ליד מצפה גבולות

ביום ששי האחרון, כדרכי, הובלתי טיול ג'יפים באיזור; באחת העצירות להסברים אי-שם בלב המרחבים שבין צאלים לאופקים, בעוד המטיילים יוצאים מהג'יפים ומתקבצים סביבי, צלצל הטלפון הנייד אצל אחת הבחורות, שיינקינאית טיפוסית, ומתגובותיה ניתן היה לשחזר את הנוסחאות המקובלות בשיחות שכאלה: "הלו – מה קורה – מה העניינים – איפה את ?" ואז הבחורה מעיפה מבטים ימינה ושמאלה ומשיבה בהיסוס קל: "אני … אני לא יודעת איפה אני".

מהאפיזודה הקצרה הזאת, שהתרחשה בדיוק כפי שכתבתי, ניתן למצות שני עניינים הקשורים לנושא הרשימה. העניין הראשון הוא המטאמורפוזה המוחלטת שעברנו, בני הגזע האנושי, בשנים האחרונות: אפילו דארווין קשישא לא צפה אפשרות למהפך כל כך מהיר בקוד ההתנהגות של מין כלשהו בטבע; גם אסימוב לא דמיין סיטואציה כה מופרכת מיסודה שבני אנוש יהיו קשורים וזמינים – מרצונם – עשרים וארבע שעות ביממה, לכל בני מינם האחרים ובכך כמעט ומאבדים את האינטימיות והזהות והופכים למשבצת סתמית בתוך רשת המקיפה את כל היקום ב-"מה קורה – מה העניינים – איפה אַת". הדבר המפליא הוא שאף אחד לא מכריח אותך להיות קשור כך; מכאן נובע שזהו צורך נפשי עמוק שהחסך שלו בעבר היה כמעט בלתי נסבל.

העניין השני הוא ה-"אני לא יודעת איפה אני". הקלות הבלתי-נסבלת של פעולת ההפקדה שלך-עצמך בידי מישהו שאת לא מכירה, בבטחון מוחלט שהלז יוביל אותך למחוז-חפצך ועוד בימים קשים שכאלה. באת בג'יפ העירוני המבריק שלך, ראית מישהו לא מוּכר ניצב בצומת ולא שאלת "מי אתה", אלא: "אתה המדריך?" – והפקדת את עצמך. מהיכן האמונה העיוורת הזאת ? מדוע לא דרשת ממנו תעודה מזהה, או סיסמה, או קוד סודי ? מהיכן תמימות הדרך, תרתי-משמע, בתקופה כל כך צינית ?

משני עניינים אלה אנו מוטלים אחורנית לחודש מאי, שנת 1943. קומץ נערות ונערים, חלקם הלומי עולם שנחרב עליהם ומטבע הדברים מועמדים למאבק הישרדות אישי כנגד כל מָרוּת – מפקידים עצמם בידי מישהו שהם אינם מכירים, בבטחון מוחלט שיוביל אותם למחוז חפצם בשלום. הם מיטלטלים שעות ארוכות בארגז המשאית, דרך נופים זרים ומאיימים, ואף לא אחד מהם מתקומם ודורש לחזור – אלא להיפך: ככל שהם מאבדים את אחיזתם במציאות המוכרת של כבישים, עצים והרים באופק – הם יותר מאושרים. בעיניים פקוחות הם מפקירים עצמם לבדידות נוראה ולניתוק טוטאלי מהמציאות שממנה חרגו – לא רדיו, לא עתון, לא מכתב, לא טלפון, לא נייד ולא מֵייל. כל שנותר הוא רק הקשר באמצעות החושים ואברי הגוף הפרטיים: מה שאפשר לשמוע מטווח הקול ומה שאפשר לראות בטווח הראוּת – וזהו זה.

הנסיון האנושי מוכיח כי ללא גירויי התקשורת מבחוץ, האדם מכופף את מחושיו-משושיו פנימה אל תוך נפשו, ונאלץ לנהל את הדיאלוג של "מה קורה – מה העניינים – איפה אתה" עם עצמו; וזה ממש לא קל.

כבר קרה לי  פעמים אחדות שליוויתי קבוצת מבקרים במצפה גבולות וניסיתי להמחיש לשומעַי את תחושותיהם של אותם נחשונים ואת תעצומות הנפש שלהם כנושאי דגל יישוב הנגב, כחלוצים לפני המחנה, כחולמים וכלוחמים, כמסמני-נתיב ולא כנגררים; הבחורה התמימה משיינקין, בעלת הנייד, העניקה לי מחדש את הפרופורציות וסייעה בעדי, בלא יודעין, לחדור במקצת לנבכי נפשותיהם של ראשונינו. תהיו ברוכים ובריאים ותודה לכם על כל מה שהענקתם לנו. חג שמח!

דן גזית

 

2 תגובות

  1. מאיה גזית הגב

    תודה דן על השיתוף בהרהורים שלך.
    נהנתי!!!
    חג שמח
    ד"ש לכולם ונשיקות

  2. יובל פרץ הגב

    נולדתי בגבולות (לרבקה ויעקב פרץ) ולגמרי במקרה אפילו הייתי בגרעין נח"ל בגבולות.

    עם חברי הגרעין (היד"ר 1970) אני עדיין בקשר.

    אני היום בן 65 אבל אני עדיין זוכר מראות ואפיזודות מתקופת הילדות שלי בגבולות.

    אשמח לקבל רשימת-קשר עם ילידי גבולות משנת 1953 (חברי הקבוצה שלי). למטפלת שלנו קראו תמר.

    מעניין מה קורה אתם.

    הקיבוץ הזה תקוע כנראה עמוק בנשמתי, כי לפעמים הוא עדיין מופיע לי בחלומות.

    yuvalper@gmail.com

השארת תגובה