"…וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" (ברא' כט 3)

"…וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" (ברא' כט 3)

(ועוד על בארות עתיקות באזורנו)

מים. זה כל הסיפור. בכל אתר – עתיק וחדש – יש לחפש את הקשר למקור מי השתיה של תושביו. הסקרים הארכיאולוגיים בחבל הבשור התחתי מצביעים בעקביות על מיקום מועדף ליישובי-קבע בסמיכות לנביעות בנחלים – עד התקופה הרומית; אז חדרו לאזורנו טכנולוגיות שאיפשרו להפיק מים כמעט בכל מקום (וכאן אני מפנה אתכם לרשימתי על אודות הבארות ב"ככה זה" מס' 2) .

אך מה קרה ביישובי-ארעי? (משכנות רועים, מחנות נוודים, מחסות ציידים ולַקָּטים)? בחניות הזמניות האלה, סדר העדיפויות היה תמיד אחר: שם בחרו לשאת את המים אל השטח (- קצת קשה לעשות את ההפך…). החוקר יוסף ברסלבי העיד כי בחורף 1946 צפה בְּבִּיר שֶנֶק (=באר צאלים, כיום מכוסה בסחף) בבדווים, "גברים ונשים הטוענים את כדיהם על חמוריהם וגמליהם, כדי להסיע את המים אל נוֵיהם ואל אוהליהם הרחוקים" – לעתים למרחק של כחצי-יום הליכה!

במהלך החפירות הארכיאולוגיות בתל הרור, התגלתה באר קדומה שנחצבה בסלע הכורכר במאות ה-17-18 לפני הספירה בקירוב. בעת ההיא פרח הישוב בתל והוא הוקף בביצור מאסיבי, כאשר הבאר מצויה מבפנים לו, אך סמוכה מאד לאפיק נחל גרר. הגיאולוג יעקב ניר, שניקה עם צוותו את פיר הבאר, העריך את עומקה המקורי בכ-15 מטרים – בדיוק לתוך השכבה נושאת-המים בעומק אפיק הנחל. היתה זאת באר לצרכים איסטרטגיים, שהופעלה מתוך הישוב בעת סכנה או מצור, כאשר לא ניתן היה לספק מים מהנביעות שבאפיק, כ-500 מ' מצפון-מזרח לתל וכמרחק הזה מדרומו.

הבאר בתל הרור היא היחידה באיזורנו שנבדקה ותוארכה לתקופה כה קדומה (*) ; ומה קורה בשאר התִּלִּים? בשרע ובשרוחן כנראה הסתפקו בנביעות הסמוכות, אך באפיק נחל בשור הצמוד לתל גמה אין נביעות (ולא היו), כי השכבות נושאות-המים עמוקות מדי (35-45 מ' מפני השטח). אם נוסיף לכך את גובה התל, הרי המשימה בעת ההיא לכרות באר כה עמוקה מבפנים לביצורים היתה, כנראה, קשה למדי. ובכן, מהיכן הופקו מים לתושבי התל?

בשנת 1990 מצאתי פתרון לתעלומה: סמוך לקצה כביש הגישה לתל הבחנתי בפיסת קרקע מכוסה בעשביה עבותה (בעת עצירת גשמים!) ובשוליהּ ששה גושי אבן-גיר ענקיים שנלקטו באפיק הנחל; באבנים היו חריצים מקבילים שנוצרו מגרירת חבלים, כמקובל על שולי בארות עתיקות. אכן, ההידרולוגים החכמים בני האלף השני לפני הספירה מיקמו את הבאר בנקודה אידיאלית: בנקודה הנמוכה ביותר המצויה בדיוק בין האקרופוליס (=התל, העיר העליונה) לבין העיר התחתונה (המשתרעת עד לצומת גמה) ומול הערוץ המנקז את התל (שאולי הזרים בעבר את מי הגשמים מתחת לשער מבוצר) שהגביר את תפוקת הבאר.

לאחרונה נעלמו רוב אבני הבאר, ודרושה פעולה מיידית – כדברי הכותרת לעיל…

דן גזית

(*) בשנת 1986 פורסמו חרסים מהתקופה הביזנטית מקרקעית באר, דרומית לאורים. לא הצלחתי לאתרהּ ומקנן בי החשש שה"באר" לא היתה אלא בור-מים.

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-30"

 

 

 

השארת תגובה