זחלים בחולות

זחלים בחולות

 

בשנת 2001 סיים המחבר סקר ארכיאולוגי מדוקדק, במסגרת  "סקר ישראל" של רשות העתיקות, בחולות חלוצה ("מפת צאלים 129"). מטעמים לוגיסטיים נמשך הסקר כ-25 שנה שבמהלכן נצפו, בנוסף  לאתרים הארכיאולוגיים, גם תופעות טבע וסביבה שעל חלק מהן יסופר להלן.

            איזור חולות חלוצה הינו שלוחה מזרחית של חולות צפון-סיני. חולות חלוצה – הקרויות על שם העיר העתיקה ששכנה בשוליה – הובלו לכאן במהלך הדורות על ידי הרוחות המערביות השכיחות באיזור. ניתן לזהות גלים אחדים של החולות הנודדים האלה שהציפו את צפון הנגב באינטנסיביות – למשל, בשלהי תקופת הקרח האחרונה (לפני 20,000-15,000 שנה) ולפני כ-1300 שנה. "מתקפת חול" שכזאת סותמת אפיקי נחלים ומסיטה את זרימתם, מכסה יישובים ומחסלת את שטחי החקלאות שלהם.

    גוש חולות חלוצה מתייחד בחוליות (="דיונות") "מאורגנות" ברכסים ארוכים ומקבילים בציר מערב-מזרח במקורב, המתנשאות לגובה של 5-15 מ' מעל סביבתן. בין הרכסים משתרעות בקעות שטוחות ברוחב משתנה (שיכול להגיע למאות מטרים) שתשתיתן לרוב אדמת ליס. איזור גיאוגרפי מיוחד זה משתרע דרומית לקו גבולות-צאלים בצורת מעויין שקודקודיו הם: בצפון – צאלים; במזרח – רתמים; בדרום – סמוך לאמצע רכס הר-קרן; ובמערב – דרומית לכרם שלום. גודלו של השטח – כ-550 קמ"ר.

Public domain Via pikiwiki

 

כמות המשקעים הרב-שנתית הממוצעת בחולות חלוצה פוחתת במהירות ככל שנעים מזרחה ודרומה – החל מ-180 מילימטרים בפינתם הצפון-מערבית וכלה ב-100 מ"מ בפינתם הדרום-מזרחית. כמות זאת אולי מצטיירת כמועטה – אך מספקת בהחלט לתנאי השטח: החול סופג היטב את מרבית מי הגשמים ושומר אותם בחובו עד לשלהי הקיץ, למשוש-ליבה של הצמחיה, והנגר העילי המועט מצטבר באגנים הסגורים שבין החוליות ויוצר אגמים קטנים על תשתית הליס. אגמים אלה, הנספגים לאיטם, מושכים אליהם בעלי-חיים רבים ובעקבותיהם – בדורות שעברו – ציידים ורועים שגם נהגו בשנים גשומות לזרוע שעורה באגנים הללו. אוכלוסיה נוודית זאת, שחזרה ושבה לאותם האתרים מידי חורף במשך אלפי שנים, הותירה אחריה מאות שרידי חניות סביב איזורי הצייד, המרעה והחקלאות העונתית.

צמחיה חד-שנתית מכסה את פני רוב שטחם של החולות ומהווה את בסיס התזונה של מערכת החי שבהם, כמו גם של הכבשים והעיזים, המובלים למרעה הן בחורף (אל העשביה הירוקה) והן בקיץ (אל הקמל הצפוף). בעשרות השנים האחרונות, מאז שחולות חלוצה הפכו לשטחי אימונים של צה"ל, מוגבלת כניסת העדרים לסופי-שבוע ולחגים בלבד.

בנוסף לצמחיה החד-שנתית, מנצלים הנוודים גם את השיחים ובני-השיח (לבעירה, לדיפון ולגידור, ובימינו גם לריפוד מתחת לצמיגי רכב שהתחפר בחול). יש לציין כאן גם שלושה שיחים ששימשו בעבר הלא-רחוק לצרכים מיוחדים: שורשי הרותם לפחמי-עץ, קליפת המיתנן לחבלים וקוצי האטד לאיחוי ולכליבה. מאחר ובמרבית האתרים קיים שימוש חוזר – ניתן להבחין פה ושם בחיק החולות אף בצמחים פליטי-תרבות, פרי יוזמת נוודים נדירה: דקל, שיזף, אשל. אשל קדוש לבידואים עדיין קיים בבסיס צאלים (נכון ליולי 2007). בראשי רכסי חוליות שבצפון האיזור שרדו חורשות אשלים דלילות שניטעו על ידי הקרן הקיימת בשנות החמישים של המאה העשרים כדי לספק "עבודות-דחק" ובהזדמנות זאת גם לנסות לרתום את החוליות ולייצבן. ברחבי חולות חלוצה  פזורים בדלילות גם עצי שיטה לא רבים, אחדים מהם מרשימים על רקע סביבתם.

אתר-חנייה אופייני בולט על פני החול בריכוז של אבנים קלויות ומנופצות בחום מדורה – תוצר של לפחות שלושה גושי אבן, בדרך כלל חלוקי-נחל, שהובאו ממרחקים כדי לתמוך את בסיסו של סיר-הבישול המונח על גבי המוקד. אבן נוספת שנשתמרה בדרך כלל בשלימותה בהרבה אתרים היא ה"טבונה" – חלוק-נחל שטוח שעליו נאפתה "עוגת הרצפים" – ה"פתיר", עלה דק של בצק קלוי, לחמם המסורתי של הנוודים.

מסביב למוקד פזורים כלי-צור ששימשו את הנווד מימי-קדם ועד זמננו, וגם חרסים – עדות למזלו הביש של החונה כאשר כלי הקיבול היקר שלו התנפץ. החרסים מצביעים בעיקר על שני כלים שהיו בשימוש תדיר, סיר הבישול וקנקן האגירה, שהם הכלים הבסיסיים להישרדות: מיתקן לבישול ומיכל למים שהובלו ממרחקים. נוודים "אמיתיים" נהגו להמנע כליל מכלי-חרס ולהסתפק בנאדות-עור, שבהם אף בישלו את מזונם (על ידי הטלת אבנים לוהטות לתוכם). במקרה כזה, מתפלל הארכיאולוג הסוקר לחור בצרורו של הנווד שמא ינשור דרכו מטבע או תכשיט שיסייעו לו בתיארוך האתר…

אתרי החנייה מצויים בשטח כבודדים או בקבוצות. קבוצת אתרים בני תקופה זהה הסמוכים זה לזה מצביעים על חניית-יחדיו של קבוצה או שבט (חונה בודד יעדיף תמיד לחנות על שרידי מוקד קיים: מישהו לפניו כבר דאג להביא אבנים …).

המערכת המשולבת הזאת, של אדם וטבע, מתבססת על שני מופעים בסיסיים של החולית: החולית הנודדת והחולית המיוצבת. במקורן, החוליות הגיעו למקום מרבצן הנוכחי, בכוח הרוח, מאיזור צחיח – וכאן נתקלו באקלים יותר לח; בעונת הגשמים (וגם בקיץ עקב הטללים הכבדים!), החול הספוג בלחות הופך להיות כבד ונדידתו מתעכבת במקצת: נוצרים תנאים להתפתחות צמחיה על גבי החול הנודד. צמחיה זאת רותמת בשורשיה את החולית ובולמת במקצת בגבעוליה את עוצמת הרוח בסמוך לתשתית. אם המערכת הזאת אינה מופרעת (ברעיית-יתר, בסידרה ארוכה של שנות בצורת חריפה וכדומה) – נולד תהליך המזין את עצמו עד כדי ייצוב החולית: על פניה נוצר בהדרגה  קרום דק, ההולך ומתעבה, המכונה "קרום ביוגני". הקרום הביוגני מהווה כעין קליפה נוקשה במקצת, המכילה שרידי צמחיה, אצות, פיטריות ומיקרו-אורגניזמים שונים, העוטפת את החולית ועוצרת את נדידתה. אם התהליך לא יופרע באופן בסיסי לאורך זמן ממושך (למשל, כמה מאות או אלפי שנים), תיווצר במקום מעין "קרקע" בדומה לאדמת ה"חמרה" שבשרון (שמוצאה גם-כן מחוליות קדומות). החולית "מתאבנת" וכתגובה להפרעה במצבה "תתנהג" כמו "אדמה" רגילה: למשל, אם בתוכה יתחתר ערוץ – גדותיו לא "יישפכו" כמו שמצופה מחול נודד אלא ישארו זקופות.

 

————————————————————————————————-

 במקרים אחדים ניתן לתארך "חולית מאובנת" בעזרת זיהוי כרונולוגי של

 אתרים ארכיאולוגיים על גביה: אנשים שהו ופעלו על גבי החולית כשכבר

 הפכה לקרקע (שרידים שנותרים על חולית נודדת שוקעים במקום עם תזוזתה).

 מאוחר יותר, הגיעה חולית חדשה וכיסתה חלק מן האתר; כך מתברר גילה

 של החולית החדשה שהוא, כמובן, צעיר מגיל האתר הארכיאולוגי. בשיטה

 זו אף ניתן להבדיל כרונולוגית בין חולית מאובנת עתיקה מאד לבין חולית

 מיוצבת וותיקה ולבין חולית מיוצבת "טרייה". יש להניח כי בדיקה מעמיקה

 בשיטה זאת תעניק תיארוך מוחלט מדוייק למדי לשלבים השונים בתולדות

 כיסוי השטח במהלך רבבות השנים האחרונות.

————————————————————————————————-

 

הסקר הארכיאולוגי שערכתי בחולות חלוצה לסרוגין בין 1976 ל-2001  היה הראשון שבוצע שם בשיטת "סקר ישראל" – כלומר, בסריקה רגלית "מטר-מטר" תוך תיעוד כל השרידים העתיקים. לפניי ביקרו בקטעים שונים בשטח חוקרים אחדים שתיעדו אתרים ודיווחו עליהם; ביניהם ראוי לציין את נלסון גליק, תמר נוי, דוד אלון, אריך פרידמן, פליקס בוריאן, סטיב רוזן ונייג'ל גורינג-מוריס. מחוקרים אלה ומאחרים נותרו נקודות-ציון מדוייקות למדי לגבי כ-20 אתרים, אך ראה זה פלא – בסקר שבצעתי לא איתרתי את מרבית השרידים שכבר נרשמו בעבר, למרות שבשיטת "סקר ישראל" הנזכרת –  קלושים הסיכויים להחמיץ מפגש עם אתרים כאלה. בראשונה ייחסתי את ה"פספוס" למפות בלתי-מדוייקות שאולי שימשו את הסוקרים הקודמים או לחסרונות הניווט בעידן הקודם להמצאת ה-G.P.S., אך בירור קל בשיטת האלימינציה העלה כי אכן עומדות רגלי במקום הנכון – אבל האתר איננו. ניסיתי גם לבדוק האם הפעילות הצה"לית שבשטח דרסה  את האתרים, אך רק בודדים מתוכם נפגעו ישירות. וכך, על סף יאוש, בעודי ניצב על מה שאמור היה להיות שולי אתר שנתגלה על ידי קודמיי – הציץ הפתרון מתחת לנד של חול נודד ממש ממולי: שרידים של מוקדים! בדיקה חפוזה של כמה מהאתרים ה"נעלמים" האחרים העלתה גם היא שהם נקברו תחת חול שהחל לנדוד מחדש.

וכאן פולש לתמונה הגורם החדש והדומיננטי שמפר את התהליך העדין והאיטי של ייצוב החולות, והוא הפעילות הקרקעית הנרחבת המתבצעת בשטח על ידי הצבא: כריית מחפורות-ענק והעלאת סוללות בעזרת דחפורים ומחפרים, ודריסת חוליות בזחלים של טנקים, תומ"תים ונגמ"שים. כל אחד מאופני הפגיעות הללו משפיע בצורה ייחודית על חידוש זרימת החול בהתאם לתגובתן אל הרוח, כדלהלן:

קיימים שני סוגי סוללות: סוללות ארוכות וסוללות מעגליות.

הסוללות הארוכות, מייד עם הערמתן, הופכות למקור זרימה קבוע של חול נודד; כל רוח מצויה מעלה שובל של חול, הגולש מהסוללה ומכסה את סביבותיה. החפיר שממנו נכרה חומר הסוללה הופך למעין "ניקבת-רוח" הגורפת משוליה חול שנהדף אל מעבר לחפיר ומתקדם בשטח כנד שטוח. הסוללות הארוכות הן מקור קבוע לחול נודד – אלא אם-כן החפיר שלאורכן הגיע בעת כרייתו עד לשכבה הגיאולוגית שמתחת לליס, קרי – למסלע המתפורר שבראש שכבת הקירטון (המצוי 2-3 מטרים מתחת לפני השטח). במקרה (נדיר) זה, רסק המסלע מכסה את הסוללה ובולם את נדידת החול שמתחתיו, אך אינו משפיע על אפקט "ניקבת הרוח" הממשיך לכרסם את שולי החפיר. כאן יש לציין כי בדרום חולות חלוצה, בגבול חולות עגור, קיימת קבוצה של מחפורות צבאיות וותיקות (מראשית שנות ה-70) שנסתמו כליל בחול נודד והסוללות הצמודות לחפירים נמחקו לחלוטין. זוהי דוגמה מצויינת לרמת האינטנסיביות של פעילות החול.

הסוללות המעגליות  גורמות לתופעה שונה: משבי הרוח מקיפים אותן משני עבריהן ובאזור פגישתם מאחורי הסוללה מתחוללת מערבולת קבועה החותרת בבסיסן של החוליות השכנות (שלא נפגעו בתהליך הכריה) ומסיעה את מפולותיהן הרחק קדימה, תוך כיסוי חוליות מיוצבות.

גם את השפעת  דריסת הזחלים  ניתן לחלק לקטגוריות אחדות:

עקבות בודדים על פני שיאה של החולית או לאורך מדרונה חורצים בקרום הביוגני – תוך שבירתו –  ושוקעים בתוך החולית לעומק 10-30 ס"מ. אם מסלול העקבות ("קוליס") הוא ישר, הרוח מחליקה מעליו והוא מתכסה שוב בקרום ביוגני במהלך שניים-שלושה חורפים גשומים. אך אם, חס וחלילה, כלי הרכב מבצע פנייה חדה – נוצרות גבעות-חול קטנות בנקודת הסיבוב שאותן הרוח "מגלחת" בעונת-קיץ אחת, תוך נבירה הולכת ומתעמקת בבורות שנוצרו בנקודת הפנייה.

עקבות בודדים לרוחבו של מדרון: במקרה זה, בגלל חלוקת-משקל שונה על הזחלים, נוצרת מדרגת-מצוק בגובה 20-40 ס"מ. המדרגה במדרון חושפת לרוח "חלון" זקוף ההולך ומתעמק לתוך החולית; הרוח חותרת בחול הנודד שמתחת למעטה הקרום, סוחפת אותו וגורמת למפולות המחישות את התהליך. לא הבחנתי במדרון שנרפא לחלוטין מפגיעה שכזאת.

מקבץ צפוף של עקבות  נוצר בעיקר ב"נקודות היערכות" של השריון, או כתוצאה של תנועת כלים רבים וצפופים במקביל. אם המקבץ מתבצע על גבי חולית מיוצבת – אחת דינה להעלם ברוח עם השנים, תוך כיסוי חוליות סמוכות.

לסיכום, ניתן להצביע על ההשפעה הרבה שיש לפעילות הקרקעית הצבאית על שטח שאיזונו העדין – המביא לייצובו – מופר, ותוך פרק זמן קצר הופכים קטעים  מתשתיתו היציבה לחוליות נודדות. תופעה זאת משפיעה לא רק על אתרים ארכיאולוגיים, אלא גם על עולם הצומח והחי אשר הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, תרתי משמע: שורשיה של צמחייה חד-שנתית נחשפים ברוח והיא נדונה לכליה; כתוצאה מכך פוחת המזון ליונקים ולמכרסמים הגדולים (צבי, ארנבת, דורבן) ובני משפחות הנברנים, הזוחלים והמכרסמים הקטנים גולים מהחול שחזר לנדוד אל חוליות מיוצבות רחוקות יותר – ואחריהם מתרחקים טורפיהם (העופות הדורסים, נחשים, כוח, תן, שועל, זאב, צבוע, קרקל). האם זוהי ראשית תהליך של מידבור בקנה-מידה מקומי ?

רשימה זאת מייצגת מעקב מתמשך, אך אקראי, בחולות חלוצה. יש לקוות כי השורות הללו יעודדו מחקר מדעי רציף בשטח והסקת מסקנות נחרצות וישימות.

 

דן גזית

*    *    *

המחבר מודה לפנחס ("פיקי") שדה על עצותיו בתחומי הבוטניקה והזאולוגיה.

פורסם לראשונה ב-Eretz Magazine 86  (2003).

תגובה אחת

  1. נוניק הגב

    צריך ללהתיחס לשינוי העצם שחל בתכסית של השטח עקב הפסקת המרעה הפרוע והשפעתו על נדידת הדיונות

השארת תגובה