יְ מ ו ת    ה ח ו ל

יְ מ ו ת    ה ח ו ל

       חולות חלוצה כהַבִּיטַט (תחום-מחייה) משגשג על-אף תדמיתם – בעקבות סקר מפת צאלים.

       סליחה שאני שוב גורר אתכם לחולות חלוצה, אבל ככה זה כשמתאהבים: רואים רק את המעלות… בעבר הצגתי בפניכם את המבנה הפיסי של השטח (רכסי-חוֹליוֹת מקבילים וביניהם שקעים שֶתַּשְׁתִּיתַם לֵיס) והפעם נעסוק בחולות חלוצה כהביטט.

כמות המשקעים השנתית הממוצעת בחולות חלוצה היא פחותה מ-150 מ"מ: חלק מהגשם נספג בחול, הלחות נותרת בו זמינה לצומח ולחי עד לשלהי הקיץ, והיתרה מצטברת על קרקעית השקעים כשלוליות  השורדות ימים אחדים. כך נוצרת גומחה (נישה) אקולוגית ובה חברת-צומח אופיינית (לענה, מלען, נואית, יפרוק, קזוח, דוחן ודומיהם) שחלקהּ טעים מאד לנטרפים למיניהם (נברנים, ארנבות, דורבנים וצבאים); לכן שמשו החולות תמיד ככָרי-מרעה מבוקשים למגדלי צאן. כיום קיימים הסדרים לכניסת עדרים בסופי-שבוע ובחגים לשטחי האימונים של צה"ל באיזור.

מנקודת מבטם של הטורפים (כוחים, נחשים,דורסי-יום ולילה, תנים, שועלים, זאבים, צבועים  וקרקלים) וכמובן גם של הציידים (שלא בוחלים אפילו בעופות, כגון רצי-קרקע למיניהם ויענים שחיו בחולות עד ראשית המאה העשרים) – הרבה חלבון חופשי מתרוצץ בשטח ולכן האיזור היה זירת צייד מועדפת.

בשנות-ברכה נהגו האורחים (רועים, ציידים, לַקָּטֵי כמהין ושאר פקעות – וסתם נוודים) לזרוע שעורה בשקעים שבין החולות ולהמשיך בעיסוקיהם על מנת לחזור לעת הַתָּלִיש. כל האורחים הללו לא עלו מעולם להתיישבות-קבע בגלל הֶעֱדר מוחלט של מקורות-מים קבועים בחולות: מים הם הובילו בפִטָּסִים ובנאדות מנביעות נחל בשור – מהלך כחצי יום – או, החל מהתקופה הביזנטית, מבורות המים שבהר קרן; גם לבעירָם הם גררו מים ממרחקים או לחילופין העיזו אותו המיימהּ פעם ביומיים.

בסקר שערכתי בחולות חלוצה בדקתי קרוב ל-400 אתרי-חנייה ברי-זיהוי (שנותרו בהם ממצאים עשויים בידי אדם) של אורחים, מתקופת האבן ועד לימינו, על יחידת-שטח מדגמית שגודלה כ-70 קילומטרים רבועים. שטחו הממוצע של אתר-חנייה כזה הוא כ-20 מטרים רבועים והוא מתרכז סביב מוקד, שנותר ממנו מקבץ של רסיסי-אבן מושחרים ומנופצים מחום האש – שרידיהן של שלוש האבנים שטולטלו ממרחקים (בחולות אין אבנים!) לתמיכת כלי הבישול. יחד עם שלוש האבנים היקרות האלה, נמצאו בחלק מאתרי החנייה נציגים של ארבע אבנים נוספות שהקלו מאוד על אורח החיים ה"צופי" שהתנהל סביב המדורה: צמד אבני שחיקה לעיבוד מזון, אבן-אפיה (טַבּוּנֶה) שטוחה ובולבוס-צור ששימש כמקבת.

קבוצות נוודים שנהגו לחזור מידי שנה לאותו חניון, לעתים נטעו בו עצי-פרי עמידים (תמרים, שיזפים), עצים מטיל-צל (אשלים ושיטות) ושיחים לשימושים שונים (רתמים, אטדים) שמעניקים – יחד עם שרידי שדרות "משברי-רוח" שנִטעו בשנות ה-40 וה-50 – גיוון מיוחד לנוף החולי (*).

הממצאים מאתרי החנייה מחד גיסא ומישובי הקבע הסמוכים מצפון וממזרח מאידך גיסא, רומזים כי לקבוצות הנוודים בחולות חלוצה היו, ברוב התקופות, קשרים כלכליים (ואולי גם חברתיים) עם אוכלוסיה זאת. למשל, כלי החרס (בעיקר כלי-קיבול וכלי-בישול) של אורחי החולות נרכשו (בסחר חליפין תמורת מוצרי-עדר ?) במרכזי הייצור שבלב חבל הבשור; בתקופה הכלקוליתית (סביב שנת 4000 לפנה"ס) פשטו בחולות "צוותי-משימה" (שחנו, כמובן, בשטח) לאיסוף קליפות של ביצי יענה עבור בתי המלאכה לחרוזים שבאתרים בני התקופה על גדת נחל בשור.

בחורף 1960 נחתה בחולות חלוצה להקת ארבה והטילה בחולות הלחים. תוך זמן קצר החלה מתקפה קרקעית של ארבה מחסל-כל על גידולי השדה והמטעים של צאלים וגבולות. מי שחגג היו אוכלי ארבה למיניהם, כולל בני-אדם. לאור המידע שיש לנו, יש לשער שמבחינה היסטורית זאת לא היתה תופעה בודדת בחולות אלה.

ועל העדפות אורחי החולות בבחירת חניונים ועל אוצרות שאבדו בחול ונמצאו בסקר – בפעם אחרת.

דן גזית

 

(*) החל משנת 2004 החלה סידרת שנות עצירת-גשמים שנמשכה, תוך עליות ומורדות, עד חורף 2014 וכתוצאה מכך רוב העצים בחולות קמלו למוות.

בשנת 2012 התפרסמה סדרת מחקרים של ד"ר יואל רסקין מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון על החולות הנודדים שבמערב הנגב; המחקרים זורים אור חדש על התהליכים הגיאו-היסטוריים בהרבדת החול שבאזורנו.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון-39"

השארת תגובה