כמו דוח-עיסוקים

כמו דוח-עיסוקים

(הכלכלה בחבל הבשור על-פי פסיפס באר שמע)

כזכור, בשנים 1990-1991 נחשפה כנסיה בתחומי מנזר ביזנטי באתר באר שמע, בלב השדות שבין אורים לצאלים. גולת הכותרת של החפירה (שכמעט כל עובדיהּ היו מתנדבים, מבוגרים ונוער מיישובי אשכול!) היתה רצפת פסיפס שלמה, ובה 55 מדליונים (בנוסח רצפת מעון) הכוללים דמויות ותיאורים שונים ("ככה זה" 10). אחת מהפרשנויות מזהה ברצפה דמויות מהמיתולוגיה (אורפאוס, הרקולס, איסיס והורוס); האחרת טוענת כי מוצגות ברצפה דמויות מקראיות – אברהם, ישמעאל (בחֵיק הגר), יעקב, עֵשָׂו, שם, חם ויפת. אך, מבט שונה ברצפה מגלה בה שְׁלל עיסוקים כלכליים המציגים את ענפי הפרנסה העיקריים של האוכלוסיה המקומית במאה הששית לספירה (תקופת בניית הפסיפס), כמו בכמה פסיפסים בכנסיות באירופה של ימי הביניים בהם מוצגות עבודות האיכרים בהתאם לתקופות השנה.

רצפת באר שמע

אולי בגישה אמנותית כזאת – הצגת חיי יום-יום חילוניים לחלוטין במקום קדוש – קיימת כוונה משולשת: מצד אחד למשוך אנשים לכנסיה בפנייה ישירה אליהם באמצעות סְצֶנות המדברות לליבם, מצד שני להשרות הילה של קדּוּשה על פעילותה הכלכלית של האוכלוסיה ובזאת לקשור אותה אל ההנהגה הדתית של הקהילה ובנוסף – עידוד העובדים להזדקק לברכת כוהני הכנסיה לפועלם, כמובן תמורת תרומות ומעשרות.

במרכז רצפת באר שמע מוצג העיסוק הכלכלי החשוב ביותר בישוב ומקור הכנסתו העיקרי: אחזקת צומת דרכי הסחר המדברי, הן מאסיה והן מאפריקה. זוהי פעילות הדורשת השקעה כבדה לטווח ארוך ("ככה זה" 68) באירוח שיירות, אבטחתן, הספקה שוטפת של מזון, מים ועצים להסקה ולבישול במסלולן הארוך וכמובן סחורות לסחר-חליפין. עיסוק עיקרי זה מוצג ברצפה על-ידי גמל וחמור עמוסים לעייפה ומונהגים בידי מובילי שיירות. גם סחר בחיות אקזוטיות מאפריקה (פיל וג'ירף) לא נעדר; עיסוק מיוחד זה מוזכר  תדיר בכתבי היסטוריונים בני התקופה.

ענף כלכלי נוסף, עתיק יומין באזורנו והמתבטא בממצאים ארכיאולוגיים ברחבי הנגב, כגון אורוות ("ככה זה" 65)  והנרמז בטקסטים בני-זמנם, הוא גידול סוסים אצילים  ומשובחי-גזע. תיאור סוסים כאלה, מטופחים ומרשימים ביופיים, מופיע גם הוא בלב הרצפה.

הבא בתור הוא גידול בעלי-חיים – צאן ובקר, להם מוקדשות שוּרוֹתיים של תיאורים מגוונים, שבמרכזם – המקצוענים העוסקים במלאכה: הרועה הניצב על המשמר ובידו אַלָּה ועמיתו היושב ומחלל לעדרו הרובץ בחום הצהרים.

קנקן חרס התלוי במאוזן מרמז על שתי אפשרויות: האחת על טיפוח יונים והשנייה על גידול דבורים. קנקני חרס שיצאו משימוש (או נוצרו לכך במיוחד) שימשו ככוורות מימי קדם (ועד כמעט ימינו) לייצור מוצרי מכוורת. הדבש תיפקד לא רק כמאכל מרוכז ועמיד בטלטולי הדרך של שיירות המדבר, אלא גם כחומר מְשַׁמֵּר למזון השקוע בו בתוך כלי הנישא על גבי בהמת המשא.

אפשרות אחרת היא שהקנקן שימש כחלק משובך-יונים. היונים טופחו הן למאכל והן לייצור זבל, הידוע כדשן מעולה לערוגות הירק. גידול ירקות היה חיוני כהספקה טרייה  לשיירות המדבר ושולמו עבורם סכומים נכבדים. בתקופה הביזנטית, שבה עסקינן, היה גידול היונים נפוץ ביותר בארץ והשאיר אחריו שרידים ארכיאולוגיים (למשל מבני קולומבריה רבים).

לבסוף נזכיר את שתי הסְצֶנות החינניות של צַיִד – מרדף אחר ארנבת  ויעל – שהם בני-בית בצפון הנגב; הציד מתבצע על-ידי כלבי-ציד מאומנים, בדיוק כמו בציד הבלתי-חוקי  המתנהל פה בימינו…

לסיכום: לפנינו מונח מסמך כלכלי אותנטי מאין כמוהו המצביע – באיורים צבעוניים מאירי-עיניים – על התנהלות עסקית בחיי היום-יום של קהילה מקומית לפני כ-1500 שנה ובנוסף יש לו ערך תיירותי-תרבותי לפחות כמו לרצפת מעון. הביטוי "לפנינו מונח"  מאוד לא מדוייק, כי לאחר גילוּיה – נקברה הרצפה מחדש מתחת למטר וחצי של עפר כתוצאה משיקול מוטעה (לדעתי) של מוסדות ורשויות במדינה. החמצה אדירה.

דן גזית

פורסם לראשונה ב "ככה זה, גיליון 142"

 

השארת תגובה