כעובד-אדמה בעת העתיקה,

כעובד-אדמה בעת העתיקה,

(מה היה משפיע על שיקוליך להתיישב כאן?)

בשנת 1964 החלה מדינת ישראל במבצע חסר-תקדים: רישום של כל אתרי העתיקות בארץ, באחריות ובביצוע אגף העתיקות במשרד החינוך והתרבות (שהפך ב-1989 לרָשׁוּת העתיקות). מפת ישראל חולקה שרירותית ל-267 רִבּוּעִים – בהתאם לקואורדינטות – של מאה קילומטרים רְבוּעים כל אחד (10×10 ק"מ): רִבּוּעַ מס' 1 מצוי בחוף ראש הנקרה ורִבּוּעַ מס' 267 מקיף את השוליים הדרומיים של חוף אילת (קיימים 86 רִבּועים בני פחות מ-100 קמ"ר בגלל קַוֵּי-חוף וגבול אלכסוניים וכד'). כל רבוע כזה מכוּנה "מַפָּה", ונקרא על-שם הישוב או העצם הגיאוגרפי הבולט בשטחו. במפה נרשמים עקבות כל פעילות אנושית (עד שנת 1700 לספירה, כפי שמחייב חוק העתיקות) – מעִיֵי-עיר ועד באר, ממדרגה חקלאית ועד חנייה של נוודים, מקבר ועד דרך עתיקה, מתל ועד מחצבה.

לעתים, תוך כדי עבודת הסקר, מתבצעות חפירות בקנה-מידה מצומצם כדי להבהיר סוגיה ארכיאולוגית או כדי להציל אתר מִכְּלָיָה. עד עתה הושלם הסקר בלמעלה מ-50 מפות (ועוד כמספר הזה עדיין בעבודה) ותוצאותיו פורסמו בסדרת ספרים, כל אחד נושא את שם המפה – ספר לכל רבוע (ומזה שנים מִסְפָּר מחליף הפרסום באינטרנט את הספרים). בספר מתוארים כל האתרים  בליווי מפות תקופתיות עם ניתוחים ארכיאולוגיים, מבואות גיאוגרפיים והיסטוריים ורשימת ספרוּת רלוונטית. רבבות  אתרים עתיקים כבר נרשמו.

חלוקת הארץ ל "מפות סקר"

מטבע הדברים, מפת-סקר דורשת סריקה רגלית של כל השטח (לכן עבודת הסקר בהּ מכוּנה בחִבָּה "סֶקֶר-מֶטֶר-מֶטֶר") ועקב כך העבודה נמשכת, לעתים , שנים רבות – גם מהסיבה שלפעמים לא די בביקור אחד באתר וצריך לבחנו בעונת-שנה אחרת ובאור-יום שונה.

עד-כה, בחבל הבשור התחתי הושלמה העבודה בחמש מפות – מפת רביבים (בידי י' באומגרטן), מפות נירים ופטיש (א' גת) ומפות אורים וצאלים (ד' גזית); מפה אחת, מבטחים, עדיין בעבודה (ג' להמן). בינתיים, רק מפת אורים יצאה לאור כספר.

מפות אורים וצאלים יחדיו יוצרות רצועה ברוחב של 10 ק"מ ובאורך של 20 ק"מ המכילה 675 אתרים (מהם 5 שהתגלו לאחר סיום הסקרים). חלקהּ הצפוני של הרצועה (הגובל בכביש 241) נושק לאזור הים-תיכוני שבו ניתן לייצר עודפי-מזון בחקלאות-בעל ולכן הישובים שם היו ישובי-קבע, צמודים לנחלותיהם; לעומת זאת, חלקהּ הדרומי של הרצועה מצוי באזור השחון על סף המדבר (חולות חלוצה) – טריטוריה של נוודים , החיים על-סף ההישרדות והנָעִים בעקבות הצאן, הלֶקֶט והצַּיִד: נוצרה כאן הזדמנות נדירה לבדיקת אזור-מַעֲבָר "בין המזרע והישימון", שמערכי הנוכחות האנושית בו בתקופות השונות נהירים לחלוטין  – מהם הגורמים המשפיעים על גבול הארץ הנושבת בתקופות שונות, בהנחה שהאקלים כאן לא השתנה בהרבה באלפי השנים האחרונות (על-פי רוב המחקרים).

כדי לנסות ולהתמודד עם השאלה הזאת, נבחרו לבדיקה ("מִקְרֵי-מִבְחָן") שתי מערכות-ישוב בשתי תקופות: במחצית השנייה של המאה ה-11 לפנה"ס ("ברזל א'-2") והמאות ה-7-5 לספירה ("הביזנטית"). במערכת הראשונה התקיימו בתחומי הרצועה הנבדקת כ-20 ישובים קטנים וקצרי-מועד, ללא ממצא של חפצי-מותרות, ובדרום הרצועה – אף ללא בנייה (מאהלים). בתפרוסתם אפשר להבחין בקו-ישובים הנמשך מדרום-מזרח לצפון-מערב: לפי פרשנותי (בעקבות מוֹרַי באקדמיה), היו אלה נוודים מקומיים שהתנחלו לאורך דרכי הסחר המדברי ("ככה זה" 65) בנצלם את הרִיק השלטוני בין נטישת המִצְרִים (בערך 1100 לפנה"ס) לבין עליית בית דוד (בערך 990).

במערכת השנייה קיים בכל תחומי הרצועה הנבדקת מִדְרָג רצוף וצפוף של ישובים, משלושה מרכזים "עירוניים" פורחים ועד לכפרים, מנזרים ומאהלי-נוודים, המשולבים במערכת. תמונה זאת מאשררת את המידע שבידינו על המינהל הביזנטי התקיף וההדוק ששרר אז בצפון הנגב, יִבֵּא טכנולוגיות המאפשרות הקמת ישובי-קבע גם במדבר ועודד – בעזרת תמיכה נדיבה – כלכלה מורכבת ומפותחת ("ככה זה" 55).

ומה למדנו מכל זאת? נראה, שבאזור מַעֲבָר אקלימי כמו שלנו, מארג ישוב-הקבע בתקופות השונות אינו ספונטני ואינו צומח מכלכלת-מִקְנֶה  פסטורלית של נוודים-למחצה המתבקשת מתנאי השטח, אלא כפוף להתארגנות פוליטית-שלטונית של מסגרת חיצונית (כמו בתקופה הביזנטית ובהתיישבות העברית החדשה) או לפיתויים / אילוצים כלכליים שמקורם במרחקים (כמו בתקופת הברזל א'-2 ובשלהי התקופה העות'מאנית – "ככה זה" 74).

ולמעוניין לעיין במחקר המפורט בנושא זה – יעביר-נא אלי את הדוא"ל שלו ויקבל את המחקר כפי שהתפרסם באנגלית או את הנוסח העברי (המתוקן) המלא. רק תבחרו.

 

דן גזית.

 

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-85"

 

תגובה אחת

  1. בירה ונשירה — אבני גזית הגב

    […] בשנת 1993 החל, מטעם רשות העתיקות, סקר ארכיאולוגי ברמת חצרים(*) לקראת נטיעות-עצים בערוצים העליונים של […]

השארת תגובה