"לְשַׁקֵּם או בעיקר לְתָעֵד?"

"לְשַׁקֵּם או בעיקר לְתָעֵד?"

(הרהורים על שימור-שִחזוּר והנצחת העבר)

כאוהד ותיק של המועצה לשימור וכמנוי על חוברת "אתרים" וקודמיהּ מראשיתם, לאחרונה עלו בי הרהורים ושאלות לגבי אופיו של הטיפול באובייקטים מייצגים מלפני זמננו. ממרומי גילי וניסיוני הרב בהתמודדות עם מורשת העבר (גילוי נאות: הייתי "נאמן עתיקות" חצי-יובל שנים, עבדתי כמפקח עתיקות במשך כשנתיים ושימשתי כארכיאולוג מערב הנגב במרחב הדרום של רשות העתיקות במשך יותר מ-6 שנים), נראים לי חלק ממאמצי השימור-שחזור שבניצוח המועצה לשימור כמחטיאים, במידה מסוימת, את המטרה הסופית: הנצחת העבר.

מבחינה תיאורטית, פעולת השימור-שחזור אינה יכולה להגיע לרמה המדויקת והאותנטית של האובייקט המקורי; התוצר הסופי של הפעולה הזאת אינו אלא מצג של הֶבְזֵק אחד קצרצר בחיי האובייקט; ואם דקה אחת לפני-כן או אחרי-כן הוא היה נראה אחרת ותכניו היו שונים? אולי המופע של האובייקט לאחר תום השיקום תואם את תחושתו של הצופה החוֹוֶה רק רגע מסויים בעברו של האובייקט, אך לאורך שארית הסקאלה של הזמן – לפניו ואחריו – השיקום מבטא בעיקר את תחושותיו ובחירותיו של המְּשַׁמֵּר-מְשַׁחְזֵר המודרני?

נקודה נוספת למחשבה: אי-אפשר לנתק כליל את האובייקט המשוקם מסביבתו המקורית, הן מבחינה וִיזוּאלית והן מבחינה תפקוּדית; מכאן שהצופה או המשתמש המודרני לעולם לא יוכל לעמוד במקומו של בן-תקופתו "המשוקמת" של האובייקט המקורי ולחוש כלפיו את אותן התחושות ללא הסביבה המקורית (נוף, צמחיה, סובב אורבני/כפרי וכו') שכמובן נגוזה והתחלפה.

המחשבות הללו ודומיהן עלו בי לראשונה כאשר לפני שנים אחדות "שוּפצה" מצודת פטיש שבשולי פארק אופקים (וכמדומני שהמועצה לשימור לא היתה מעורבת בעניין) והפכה ממבנה-אבן עות'מאני מקסים, כמעט תמים, המתריס אַדְנוּת מול המדבר הצחיח ל – – עוד בית קפה (?) (הסגור רוב הזמן…). אמנם התקינו בסמוך שלט-הסבר ואולי חיזקו פה ושם את הקירות והתקרה – אבל, סליחה – זה לא זה…

CC BY-SA 3.0 via Wikimedia
מצודת פטיש

האם לא עדיף להרבות בגישה של "להניח למבנה לנפשו" – ולהסתפק בטיפול סטטוטורי, הכרזה, תיעוד טוטָלי, ניקיון, חיזוק מינימלי של אלמנטים רופסים, התקנת נקודת תצפית חיצונית על האובייקט (לא על כל גרוטאה צריך לטפס!…), גידור והתקנת מקום הולם צמוד להצגת התיעוד עם דגם האובייקט בקנה-מידה סביר?

הדברים לא נכתבו במגמת "אִפְּכָא מִסְתַּבְּרָא" ולא למען הפולמוס, אלא – בין השאר – גם מתוך תחושתי שקיימת אצלנו העדפה – אולי גורפת – להשמיש מבנים משוקמים למטרות שונות שאינן קשורות לשימושו המקורי של המבנה (וזאת מתוך מגמה רעיונית חיובית להחיותו: "מבנה חי" הוא עמיד יותר ונוח יותר לטיפול). הייתי שמח אם פקפוקַי יזכו להתייחסות תיאורטית ואידאולוגית בדיון כלשהו (ושמישהו ירגיע אותי…).

 

דן גזית, ארכיאולוג, קיבוץ גבולות.

 

(פורסם ב"נאמנגב" 8, המועצה לשימור אתרים 2014, עמ' 7 ועדיין לא זכה להתייחסות…).

 

 

 

5 תגובות

  1. אורה גזית הגב

    בדיוק היה דיון מאד מעניין בקבוצת הפייסבוק שאני מנהלת "טיולים בראש טוב" בעקבות פוסט שכתבה מישהי שחזרה מפוזנן. היא תהתה על עתידו של בית הכנסת הישן שעומד שם נטוש ועבר גילגולים לא מעטים לאורך השנים. הדיון סבב סביב מבני-דת ש"שינוי ייעוד" ברבות השנים והפכו לכל מיני דברים אחרים – מלונות למשל, או מסעדות. הוספתי קישור לפוסט הזה שכתבת, שבטוח יעשיר את הדיון המתנהל שם. אני מקווה שזה בסדר 🙂

  2. רבקה קופלר הגב

    שאלת השימור היא שאלה מאודמעניינת, והעלית אותהבצורה הכי מדוייקת. אני מבקרת שנים רבות את חוסר יכולת השימור שלנו, כאן בארץ. אני טוענת שיש בזה משום חוסר כבוד לעבר, אולי מאפיין את "היהודי הנודד" עם המזוודה המוכנה לשלב הבא, בכל מקרה, עדיף בעיניי להשמיש מבנה מאשר להשאיר אותו בשיממונו ולהפוך אותו לעזובה. אבל הייתי מעדיפה כמובן שיהיה מי שיפקח גם על השמירה וגם על השימור.

  3. אלרם שחר הגב

    שלום דן,
    התהיות שהעלית מתקשרות לפולמוס סוער שהתנהל באירופה במאה התשע עשרה בנושא השימור. להלן דוגמאות לתפישות שרווחו באותה עת (בהתייחסות לשימור כנסיות ואותנטיות).
    ג'ורג' ג'ילברט סקוט (1811-1878) היה בעל ניסיון רב ברסטורציות של קתדרלות מימי הביניים. הוא טען שתכונה אותנטית, אפילו דלה ומאוחרת, הינה בעלת ערך יותר מחלק מעודן אך משוחזר תוך השערה. עובדה פשוטה חשובה יותר מאשר השערה מעוטרת. הוא הבחין בין:
    1. מבנים עתיקים או חורבות שאיבדו את תפקודם המקורי והפכו לעדות לתרבות עבר,
    2. כנסיות עתיקות אשר מלבד היותן בשימוש – היו בית האלהים ולכן עליהן להיות מוצגות בצורתן הטובה ביותר האפשרית.
    הוא טען, שהשימור הוא המפתח המוסיקלי למרות הקושי למצוא את הטון הנכון של התחושה או איזשהו כלל מוחלט.
    הסכנה הגדולה ביותר של שיחזור, היא עשיית יתר והקושי הגדול נעוץ בלדעת היכן לעצור.
    הוא הכיר בכך שכנסייה משוחזרת עלולה לאבד את האמת הפנימית והאותנטיות שלה כאילו נבנתה עפ"י תכנון חדש.
    הרס חלקים מאוחרים מוצדק באופן יוצא מן הכלל אם הם בעלי עניין מועט.
    בנייה מחדש של חלקים מוקדמים "מותרת" רק אם היא מבוססת על ודאות מוחלטת. תיעוד טוב וראיות ארכיאולוגיות מצדיקות בניה מחדש של מה שאבד או ניזוק.
    ויולט לה דוק (1814-1879) היה גם אדריכל יוצר (הוא וסקוט היו אדריכלי השימור המשפיעים ביותר בתקופתם). הוא שיחזר קתדרלות וכנסיות מפורסמות ובניינים אזרחיים רבים מימי הביניים בערים שונות בצרפת, תוך השלמת חלקי בניין חסרים, צביעה ועיטור, פיסול וכיו"ב. היום שחזוריו "זוכים" לביקורת בשל החירות הרבה שנטל לעצמו בעיצוב הפרטים החסרים.
    בשנת 1866, לה דוק כתב את ההגדרה הבאה: לשחזר בניין אין משמעותו לשמרו, לתקנו או לבנותו מחדש; המשמעות היא לקבעו במצב של שלמות שיתכן ומעולם לא היתה לו בשום זמן נתון.
    ג'ון רסקין (1819-1900) – בן זמנו של ויולט לה דוק – היה בקיצוניות ההפוכה. הוא היה אחד מראשי המתנגדים לאדריכלי השחזור. באנגליה המילה Restoration קיבלה קונוטציה שלילית. במקומה החלו להשתמש במילהConsevation . רסקין טען ששחזור הוא הרס הבניין, ששחזור בניין היסטורי או יצירת אמנות, אפילו אם משתמשים בשיטות של אותה תקופה היסטורית ואפילו ב"נאמנות" – המשמעות היא רפרודוקציה של הצורות הישנות בחומרים חדשים ולכן – הרס הייחודיות והאותנטיות של העבודה כפי שנוצרה ע"י האמן המקורי ובהשפעת אותות הזמן וההיסטוריה.
    מאידך, הכנסייה באנגליה מאוד רצתה לשפר את בתי האלוהים (גם הכנסייה הקתולית ודתות אחרות בארץ ישראל באמצע המאה התשע עשרה רצו ביחס לכנסיות עתיקות).
    הנרי דריידן (Henry Dryden), נתן במאי 1854 בעיר Leicester ביטוי קולע לצורך זה ולהסתייגות מפילוסופיית רסקין. דריידן הסכים לעיקרון של שמירה על אותנטיות ללא הונאה, אך האמין כי הכנסיות היו נחוצות לשימוש. הוא המליץ לא לשחזר לצורה המקורית ממנה נותרה לעיתים רק פינה… אלא קרוב ככל האפשר למקור. גם סקוט התנגד לשחזור פסלים עתיקים או מבנים הרוסים, אך הצביע על העובדה שמבנים שלא היו רק מונומנטים, נדרשים היו לשימוש וחייבים היו בתיקונים מפעם לפעם.
    הגישה של רסקין חילחלה גם לגרמניה. ביטוי לכך נתן Herman Muthesius (1861-1927) בשנת 1902 בהתייחסו לקתדרלת קלן:
    "Maintenance instead of Reconstruction, that is the general aim of conservation. Additions in the sense of artistic completion of the ruined or missing can in no way be allowed. These could only be temporary measures, and should clearly be marked as such, i.e. not to pretend any artistic forms, and least of all anything that apes the architecture of the monument".
    Alois Riegel(1858-1905) הציג גישה שונה לחלוטין לגבי שחזור מונומנטים. ריגל פיתח מושגים וביניהם "מונומנט לא מכוון – Age Value". טען שאין צורך תמיד לשחזר למצב של שלמות. השארה במצב מתפורר מונע את השלטת או כפיית ה-Kunstwollen של זמננו על המונומנט. השימור לא צריך לקבע במצב קיים אלא צריך לאפשר למונומנט להשתנות באופן בלתי פוסק ואפילו אם המונומנט מתפורר ונעלם, ההתנוונות היא חלק מהעניין.
    עפ"י אמנת נרה (1994), ההתייחסות לאותנטיות נעשית באמצעות מיגוון מאפיינים וביניהם: צורה ועיצוב, חומרים ומהות, שימוש ותפקוד, מקום והקשר, מסורות, טכניקות, רוח או אוירה וכן מאפיינים פנימיים וחיצוניים אחרים.
    ג'וקה ג'וקילטו כתב (1999,A History of Architectural Conservation) בהתייחסו לאותנטיות: אוריגינלי בניגוד להעתק, ממשי בניגוד למעושה, אמיתי בניגוד לזיוף. להיות אותנטי משמעו להיות בעל סמכות, מקורי, ייחודי, כנה ואמיתי. ביחס לתהליך היצירתי האותנטיות של עבודת אמנות היא מידת האמת של האחדות הפנימית של התהליך היצירתי והמימוש הפיזי של העבודה, וההשפעה של המעבר שלה דרך הזמן ההיסטורי.
    המציאות מראה שמימון הוא המנוע של השימור. בין אם המונומנט הוא עתיקה (עד 1700) או מאוחר יותר – בלי מימון/תקצוב – המבנה ייעלם. "מיחזורו" לשימושים עדכניים (היום גם בבתי כנסת וכנסיות) ותחזוקה נכונה, בין אם כמונומנט עם דמי כניסה או שימוש בו ליעוד שונה מהמקור (מבנה חי, כפי שציינת) – הוא המפתח לשמירתו.
    איך עושים זאת – זו כבר שאלה אחרת…
    שבת שלום ורגועה…

  4. הסודות של פוזנן חלק ב: סיפורה של הקהילה היהודית ובית הכנסת - אפקים מטיילים הגב

    […] שאלות חשובות בנושא שימור אתרים  מעלה הארכיאולוג דן גזית בפוסט שלו  לשקם או לשמר. […]

  5. נוניק הגב

    את מצודת פטיש שיפץ לראשונה שמשון מרקס שגר בעומר ועיבד שטחים במרחב הנגב
    עם הקמת העיירה אופקים פנה שמשון לממונה על המחוז דאז וביקש את הזכות לנצל את מי הביוב של העיירה-וקבל. בגבול השטח נמצאת המצודה והבור המים שמתחתיה.
    שמשון היה מודע לערכה ההיסטורי של המצודה שהיתה במצב די גרוע הביא מנצרת בנאים והם ושפצו ותקנו את המצודה בטעם וברוחה המקורי.אחרי שנים חזרה המצודה לידי הרשות המקומית הם עשו
    ממנה את מה שרואים היום לפי רוחם ,טעמם והבנתם.
    בשנים הראשונות בשבתו במקום התפרנס שמשון ממכירת זבל צאן שכרה בבור המים שמתחת למצודה.-
    שהצטבר שם במשך מאות שנים ,כשהבור שמש מחסה לצאן ולא לאגירת מי גשם

השארת תגובה