מבצע "רותם"    (שלמזלנו ממש לא התבצע)

מבצע "רותם" (שלמזלנו ממש לא התבצע)

היה זה בטרם שחר, בראשית השבוע הרביעי של חודש פברואר 1960, עשרה ימים לפני הולדת בִּתֵּנוּ ורד. ניצה מטלטלת אותי מִשֵּׁנָה עמוקה (שנת פַלָּח יָגֵעַ) בחדרנו הצנוע בַּצריף, החוסה בצל צמד האקליפטוסים האדירים: "דן, אני צריכה לשירותים והדלת משום-מה לא נפתחת" (ויש להזכיר כי אז תאי השירותים היו מחוץ למבני המגורים…).

בכוחות מאוחדים הדלת נדחפת מבפנים עד שנוצר מעבר צר, דרכו נראות בחשיכה דמויות צפופות השרועות על רצפת המרפסת. עוד קצת דחיפות, קצת גערות, הדלקת-אור – ונגלה מראה מפתיע: מאות חיילים ישנים, חלקם בשקי-שינה, שרועים על המרפסות, המדרכות ומעט המדשאות בכל רחבי חצר קיבוץ גבולות… מבצע "רותם" בעיצומו!

הסיפור התחיל בדיוק שנתיים קודם לכן, כאשר מצרים וסוריה התאחדו ל"קע"ם" (הקהיליה הערבית המאוחדת), או בפי הקריין המצרי ב"קול קהיר" בעברית "כאן קול הרע"ם (הרפובליקה וכו') מקהיר"… (=תחנה שנקלטה בגבולות בבהירות, וכמו-כן גם רדיו רמאללה – בניגוד ל"קול ישראל מירושלים" שקליטתו הִצְריכה אנטנה מתוחכמת).

בראשית שנת 1960 גבר המתח בגבול עם סוריה עקב סכסוכים – עם נפגעים – באזור המפורז ליד תל קציר; שני הצדדים העלו מטוסים לאוויר ובשיא המתח בוצעה "פעולת תגמול" נגד הכפר תאופיק שבגולן. סוריה כנראה חששה שישראל תתקוף אותה בדיוק בעת המצעד הצבאי בדמשק שתוכנן לציון שנתיים לאיחוד עם מצרים. מצרים החליטה לאזן את המתיחות בצפון בריכוז כוח צבאי בסיני. המודיעין הישראלי כלל לא חש – ועל כך הודח ראש אמ"ן יהושפט הרכבי – שבאמצע פברואר חצו את תעלת-סואץ מזרחה אוגדת-שריון ושלוש חטיבות רגלים והתמקמו לא רחוק מגבול ישראל.

ידידינו במִמְשל ארצות הברית העבירו לכאן את הידיעה, ומטוסי חיל האוויר ערכו – בחירוף נפש – טיסת-צילום מעל מצרים לוודא הכצעקתהּ; פענוח התצלומים לא הותיר ספק בכוונת המצרים והוכרז על גיוס מילואים חלקי ופתיחת מבצע "רותם". הרעיון היה: כאשר המצרים יחצו את הגבול לעבר ישראל – לכתוש את השריון המצרי בין ישובי מערב הנגב, תוך הפיכתם לבסיסי-הסתערות ואת השטחים הפתוחים שביניהם למקֵש בצפיפות וכך להסב אותם ל"שטחי-הריגה" במינוח הצבאי ("להשמיד את האויב בפריפריה". אַח-אַח-אַח, איזה מזל שזה לא התממש…).

כל חטיבת גולני הורדה לנגב ובלילה "פלש" גדוד לגבולות ופרש לשינה, בחלקו על המרפסת שלנו. בבוקר התחילו החיילים לחפור מוצבים ברחבי החצר ומערכת שלימה של תעלות-קשר ביתרה את כל המרחב שבין שיכון הצעירים ("השכונה הצפונית") לבין כביש הכניסה והאסם – לצהלת ילדי גבולות שמצאו שם כר נרחב למשחקי מחבואים (ומעשה בילדונת שסיפרה להוריה שבתעלות הללו ראתה "חייל בודק חיילת"; ההורים ההמומים שאלו: איך החייל בדק את החיילת? ונענו: "עם הבודק שלו"…) משם עברו החיילים למרחבי השדות שבין גבולות למבטחים והטמינו בתוכם אֵין-סְפוֹר מוקשים. כשיצאנו לעבוד בשטחי הפלחה מערבית לתל שרוחן ("שדות תל-פארעה"), גילינו שגם התל נתפס בידי כוחותינו: המִפְקדה של חטיבת הצנחנים התחפרה שם היטב (וחפירותיהּ הניבו, מטבע הדברים, ממצאים ארכיאולוגיים מרהיבים – אך זוהי כבר אופרה אחרת*).

סופו של דבר: כל ה"מבצע", למרבה השמחה, ארך ימים ספורים בלבד. כנראה שבלחץ המעצמות הגדולות שָׁבוּ הכוחות המצריים לבסיסיהם, ורד נולדה בבית החולים "קפלן" ללא הפרעות בין-לאומיות והדרך מהצריף לשירותים נפתחה. ניצחנו.

דן גזית

 

*אופרה אחרת:

באופן טבעי לגמרי, המקום הגבוה שבשטח נבחר תמיד לצרכים צבאיים הכוללים, מן הסתם, התחפרות – או, במלים של מפקד בסיס צאלים, באחת הפעמים כשהתלוננתי אצלו על פגיעה בעתיקות: "מה לעשות שבדיוק במקום שאני בונה פִּתָּה (=כינוי לדגם של מוצב סורי בנוסח סובייטי), החליטו הביזנטים להקים כנסייה…". תל שרוחן ספג במלחמות שאירעו באזורנו פגיעה אנושה בהתחפרויות הללו: התורכים המגינים והכוחות הבריטים ובני בריתם התוקפים  שעלו ממצרים במלחמה העולמית הראשונה, הצבא המצרי והעברי בימי מלחמת העצמאות, וכמובן "מבצע רותם" הנזכר. באופן טבעי, החיילים תמיד מתחפרים היכן שיותר קל וכך הובלטו יותר קווי החומות הקדומות למשוש-ליבם של המבקרים בתל…

CC BY-SA 3.0 Via wikimedia
שיח רותם המדבר

 

     

השארת תגובה