מה שבאמת עוטף את עזה

מה שבאמת עוטף את עזה

(לידתו של גבולנו הצפון-מערבי)

By Lencer via Wikimedia | CC BY-SA 3.0

במפת חלוקת ארץ ישראל שהתקבלה באומות המאוחדות ביום 29 בנובמבר 1947, נכלל רוב הנגב בתחומי המדינה היהודית בזכות 22 ישובים עבריים זעירים שהיו מפוזרים בשטחו; לעומת זאת, בין חבל הבשור לבין הים התיכון נגזרה רצועה ארוכה, מגבול מצרים ועד צפונית לאשדוד, שהייתה מיועדת לעבור לשליטת מצרים כ"שלוחה" של סיני. ברצועה זאת ישבה אוכלוסיה ערבית – חלקהּ ממוצא מצרי – וכללה משפחות ממוצא בדווי (בעיקר במזרח הרצועה ובדרומהּ); בתוך שטח הרצועה המוצעת היו גם הישובים העבריים כפר דרום, יד מרדכי וניצנים (שנכבשו לאחר פלישת המצרים עם הכרזת המדינה). נירים (דנגור), בארי,  בארות יצחק וסעד נשקו לגבול הרצועה.

במפת ה"חלוקה", הקצאת רצועה גיאוגרפית לאורך חופי דְרום ארץ ישראל היתה  ביטוי נאמן למופע הפיזי-היסטורי שלהּ, שהבדיל ברורות בינהּ לבין חבל הבשור הצמוד להּ (מלבד הֶרְכֵּב האוכלוסין הכמעט-הומוגני של דוֹבְרֵי ערבית); א. הרצועה שופעת מים לשתייה ולחקלאות בעומק מטרים אחדים (היום הם הומלחו כתוצאה משאיבת-יתר). גבולן הטופוגרפי המזרחי של אלפי הבארות הרדודות הללו הוא רכס הכורכר הבולט לאורכה של מזרח הרצועה. גבול זה הוא הגבול הפיזי-נופי הטבעי היחיד מכל גבולות ישראל!  ב. לאורכהּ עברה דרך היסטורית בין-יבשתית בין אפריקה לאסיה; ג. תושבי הרצועה נהנו גם מכלכלה ימית (דיג, מעגנים) מפותחת; ד. מעגנהּ של העיר עזה היה נקודת-מוצא להפצת מוצרי הסחר המדברי מאסיה לאירופה ("ככה זה" 68); ה. הרצועה  היתה שער למדבר-סיני בואךָ מצרים; ו. כבר מזמנים עתיקים,  התפתחו בישובי הרצועה מרכזים לתעשיות אריגים ליצוא (על-שם עזה=גזה נקרא אריג עדין שיוּצא לאירופה [*] והכֻּתּוֹנֶת= blouse, על-שם בָּלוּזָה בחוף סיני). קיימים מסמכים מהמאה ה-14 לפנה"ס על יצוא אריגים מתוצרת אשדוד לאוּגָרִית (היום בחוף הסורי). ז. עקב הקרבה לים, קיים ברצועה מיקרו-אקלים מתון הרבה יותר מזה של חבל הבשור.

בנוסף לכל המאפיינים המיוחדים האלה, נאלצו תושבי הרצועה בכל הדורות להֵאָבֵק תדיר באיוּם החול הנודד שהגיע ממקור גאוּת הנילוס עם מִשְׁבְּרֵי חוף הים והצטבר בקצב ממוצע של שלושה מטרים באלף שנים (בהשוואה להצטברות של מטר אחד אבק באלף שנה בחבל הבשור).

Public Domain via Wikimedia

רצועת עזה לא נחשבה מעולם כחלק מארץ ישראל (בתלמוד: "תחומי ארץ ישראל כל שהחזיקו עולי בבל") ולא חלו עליהּ הדינים וההלכות שחייבו את חקלאֵי הארץ, כגון תשלומי-מַעֲשֵׂר לבית המקדש ודיני שנת-שמיטה ("ככה זה" 47). אכן, לפי המסורת המקראית, כאשר בני ישראל הגיעו ממצרים – שטח הרצועה היה תפוס זה מכבר בידי הפלשתים שכבשוהו מהעַוִּים קודמיהם (דברים ב: 23). דוד נלחם פעמים אחדות בפלשתים אך לא כבש את פלשת; שלמה, שמָלַך "מתִּפְסָח עד נחל מצרים" לא מָשַׁל ברצועה כי "נחל מצרים" המקראי, כפי שהראה פרופ' נדב נאמן ("ככה זה" 7), היה נחל בשור ושלמה הרֵי היה בעל-ברית ובן-משפחה (חתן) לפרעה; אפילו מלכים חזקים כיהושפט ועוזיהו הסתפקו רק בפשיטות-שוד על ערי הרצועה.

במהלך חודש אוקטובר 1948, במסגרת מבצע "יואב", חדר צה"ל למרכז הרצועה ("טריז בית חַנוּן") על-מנת לנתק את ראש הגשר המצרי באשדוד שאִיֵּם על תל אביב וכך למעשה עבר צְפון רצועת ה"חלוקה" לחֶזְקַת ישראל. ביום 24.2.1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים ובו גם נערכו חילופי-שטחים בין הצדדים: בידי ישראל נותר גוש ניר-עם שופע המים ובתמורה הורחב דרום הרצועה, מול הקו הנמשך מבִּיר עָ'רַה (באר גהר, 2.5 ק"מ מדרום-מערב לניר עוז) אל סמוך לעמוּד הגבול מס' 4 עם סיני.

לא חלפה עת ארוכה עד שהתבצע סימון הגבול בין ישראל לרצועת עזה. פעם סִפֵּר לי על כך אמנון דגיאלי מנירים שהשתתף במבצע הזה: "ועדת שביתת הנשק המשותפת למצרים ולישראל ארגנה שַׁיָּרָה ובראשהּ ג'יפ ועליו שני מפקדי הגזרה, הישראלי והמצרי, ובידיהם מפה בקנה-מידה של אחד למאה-אלף ועליהּ מסומן (בעפרון קהה…) הגבול, שנמתח בעיקרו בעמק שבין רכס הכורכר השני (שברצועה) לבין השלישי (שבישראל). מאחר ועוביו של הסימון במפה התבטא בשטח ברצועה של כמאה מטרים, לפעמים פרץ ויכוח על המיקום המדויק של הגבול. למפקד המצרי לא היתה בעיה "לחתוך" חצרות, בוסתנים  וחלקות ולהשאיר את הפלאחים המסכנים חצויים בין שתי המדינות. מאחורי הג'יפ נעו שני קומנדקרים (=נ"נ) עם משמרות חמושים, אחד לכל מדינה. במאסף נסע טרקטור וגרר מחרשה בעלת להב אחד גדול שיצר תֶלֶם עמוק" (ופרטים נוספים על המבצע יש בספר הזיכרון "מרה – מרדכי גלילי", כנראה הוצאת נירים, ללא תאריך, עמודים 68-65).

כך נולד "קו התלם" –  כינויו של הגבול, שהיה בנוי רק מתלם עד מלחמת קדש ("מבצע סיני"); לאחריהּ, עד מלחמת ששת הימים, גוּדר חֶלְקִית וכוחות או"ם הוצבו לאורכו בדלילות (בתוך שטח הרצועה).

דן גזית

[*] בימינו משמש גם לחבישת פצעים עקב היותו אוורירי.

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-101"

השארת תגובה