"מי יבנה, יבנה בית – "

"מי יבנה, יבנה בית – "

(בדווי = אוהל? –  בחבל הבשור לא בדיוק)

אנו נוטים, ובצדק, לייחס לאוכלוסיה נוודית מגורים ניידים, קרי – אוהל, אך החל מסוף המאה ה-18 התנחלו בחבל הבשור בהדרגה שבטי בדווים בעלי אורח-חיים נוודי למחצה (שמקורם היה בדרום עבר הירדן, בהר הנגב ובצפון סיני), לאמור – הם עסקו, מלבד בגידול בהמות, גם בחקלאות (דגנים, ירקות ואפילו מעט עצי-פרי). עיסוק זה גרם לשְׁהִיָּה ממושכת באזורי המזרע וסיפק את הדחף הראשוני למגורי-קבע (וראו ב"ככה זה" 16).

על המעבר לבנייה קשיחה השפיעו גורמים אחדים: משפחות של עובדי-אדמה ממצרים שחדרו לאזור מריכוזיהם ברצועת-עזה, התערו לאיטן באוכלוסיה הבדווית והביאו  את מסורת עמק הנילוס בבניית לבני-בוץ מיובשות בשמש; הרפורמה האגרָרית העות'מאנית שהעניקה לבדווים בנגב חזקה על חלקות-קרקע (משטר קרקעי שנשמר גם על-ידי המנדט הבריטי); משפחות של חקלאים יושבי-קבע מדרום הר-חברון שהגיעו לחבל הבשור כחוכרי-קרקעות שבחזקת הבדווים, נותרו באזור והנחילו למקומיים את תורת הבנייה באבן וגידול עצי-פרי וכן את היתרונות של מגורים במערות (עדיין נותרו בגדות נחל בשור ארבע מערות-מגורים, כרויות באדמת הלֵס ובמצב רעוע מאוד); תכנון והקמת כפרים ברחבי האזור על-ידי המִמְשָל  שיועדו לאוכלוסיה מעורבת (בדווים, מצרִים ופַלָּחִים) ויותר מאוחר גם בניית "עיר" כמרכז שלטוני בבאר שבע.

By: Michael Jacobson Via Wikimedia | CC BY-SA 3.0
בתים בעיר הבדואית רהט

ככלל, הבנייה הבדווית מצויה סָמוּך מאוד לחורבות של ישובים קדומים בגלל שפע חומר-גלם (אבנים), שדות עתיקים שניתן לעבד מחדש וכמובן – ניצול מקורות המים שעליהם הסתמכו הקדמונים: חסכוני ויעיל (וגם רומז ממרחק לארכיאולוג על פוטנציאל לעתיקות בקרבת-מקום). מלבד מבנים בלבני-בוץ, עיקר חומר הבנייה היה חלוקי-נחל גדולים וגושי-אבן (שהונחו ללא הקפדה על יצירת נדבכים), אחוזים בבוץ וברסיסי-אבן. לחיזוק המבנה, השתמשו הבנאים באבני-גזית (שנלקטו בעיקר מחורבות מהתקופה הביזנטית) בשלושה אופנים: בפתחים (מפתן, מזוזות ומשקוף), בפינות החיצוניות ולעתים ביצירת 4-3  נדבכים מוקפדים החוגרים את הקירות במרווחי-גובה של כ-80 ס"מ (גם באר קַמְלֶה שליד באר רבובה  מדופנת כך!).  המבנה כולו טֻיָּח בבוץ מעורב במוֹץ וחֻדָּש מבחוץ לאחר כל חורף. הגג היה תמיד מַעֲזִיבָה (תקרת-קורות מגזעי אשלים ועָלֶיהָ, מלמטה למעלה, ענפים, זרדים, קָנים ובוץ) ונכבש מחדש כל שנה במעגילת-אבן. בבתים אחדים נתמכה המעזיבה בפסי-רכבת שמקורם במסילות מימי המלחמה העולמית הראשונה באזורנו. נצפתה גם בנייה משולבת של קירות-אבן וקטעי בנייה בלבני-בוץ מיובשות בשמש. מתקופת המנדט הבריטי תועד – בעיקר בצפון האזור – שימוש בקורות-בטון לתמיכה. במבנים אחדים ננעצו מעל משקוף הפתח העיקרי עצמות אגן או גולגולת של גמל, סגולה לגירוש רוחות רעות.

ניתן להבחין בשתי תכניות-יסוד של הבנייה הבדווית הספונטנית: האחת – חצר רחבת-ידיים, המיועדת למגורי משפחה מורחבת, בעלת פתח-כניסה אחד בקיר הֵיקפי שאליו צמודים מרחבי-מגורים הנפתחים לחצר (בערבית "קַסְ'ר", קרי ארמון, מבצר)*; תכנית מעניינת ונפוצה יותר, המיועדת למשפחה גרעינית, היא זאת המְדַמָּה אוהל –  מבנה-רוחב שחזיתו פונה למזרח או לדרום-מזרח, בעל שני חללים (הצפוני לגברים ולאורחים והדרומי לנשים ולילדים). הפתחים – הצמודים אל הקיר החוצץ –  פונים אל חצר המשמשת להכנת האוכל, למלאכות שונות ואף למרבץ הצאן בלילה. יש לציין כי בחללי המגורים – החלונות נדירים מאוד. גם מערות המגורים כרויות בתכנית זאת. עד כמה שיכולתי לבדוק – בכפרים המתוכננים לא ניכרת תכנית-אב לבתים וכנראה כל דַּיָּר בנה כרצונו וכצרכיו. תיעוד מעולה של תפוצת המבנים קיים בסדרת תצלומי-אויר ממשלתיים משנת 1945 והארכיאולוג יובל יקותיאלי סקר כמה עשרות מהם באגן התיכון של נחל גרר.

חלק נכבד מהמידע שברשימה זאת נשמר בזכותו של רם גופנא, שכִּהֵן בחבל הבשור  כמפקח מטעם אגף העתיקות בסוף שנות ה-50 של המאה העשרים. הוא חש שיש לתעד את הבנייה הבדווית שעדיין שרדה כי "לא לעולם חוסן" והותיר צילומים ממנה.

דן גזית

 

)* המקורות האסלאמיים הקדומים מתארים כך את ביתו של הנביא מוחמד (ותודה לדב נחליאלי על המידע). "בית-חצר" כזה נפוץ בתרבות המזרח התיכון.

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-62"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השארת תגובה