מעשה באנטנה של רדיו

מעשה באנטנה של רדיו

בשנת 1957 החלו להגיע לקיבוץ גבולות ראשוני הגרעין התנועתי "החוצבים" לשל"ת מאוחר (ובשפה אזרחית: סטלבט על-חשבון פז"מ השֵׁרוּת). היינו גרעין גדול – כמה עשרות – ולכן הועידו לנו חצי שכונת-צריפים, מפושפשת כהלכה (ורק אחרי ריסוס יסודי בפאראתיון – שכלל גם את פירוק כל הלייסטים המחברים את ציפויי הדיקטים וריסוס הבוידמים – בידי יוסי אמיתי ועבדכם הנאמן, הצלחנו להפטר מהפשפשים ומעקיצותיהם).

נבחרת הגרעין שוכנה במקובץ בצריף הצמוד למשחקיה החדשה (המכוּנֶה "צריף האמנוּיוֹת") ובצריף שעמד לצידו מדרומו (שיותר מאוחר הועבר לשכונת התאילנדים – מול פולימר – על מנת שיישרף בעתיד בידי מתנדב סטלן). מאחור, ב"צריף חברת הנוער אשלים" שהפך ל"צריף ההורים" ושאחר-כך נקרא "צריף צֶ-אֶף-דֶ" (על-שם המתנדבים/ המתנדבות משוויץ), גם-כן גרו כמה חבר'ה.

לכל החבורה הזאת היה מבנה-שרותים אחד בעל שני תאים, מוצב בעלייה לכיוון חדר האוכל (האם היה בכך איזה שהוא רמז חבוי?…). לא תמיד חיכינו שיתפנה שָׁם מקום: איך, לדעתכם, התפתחו האיקליפטוסים עבי הכרס שליד הצריף כל-כך יפה?… (טיפּ: לא בגלל הברז היחידי שהיה בסביבה).

במסגרת ההקצבות מ"ועדת חברים" (זאת שברבות השנים נקראה "ועדת צריכה"), הגרעין קיבל מהקיבוץ מַקְלֵט רדיו אחד (!!!) וממנו נמשכו רמקולים לכל החדרים הגדולים (בחדרים הקטנים – שכּוּנוּ קיטונים – מי שרצה להאזין נאלץ להצמיד את אוזנו למחיצה). ושלא תחשבו: מקלט הרדיו לא היה כזאת "מציאה" גדולה: מסתבר שבגבולות ניתן לקלוט רק שתי תחנות: רמאללה ו…קול קהיר בעברית ("כאן קול הרע"ם מקהיר"…). בלֵית ברירה, תכניות-מוסיקה שמענו מרמאללה וחדשות – מקהיר, בהתאם להעדפות התורן מחזיק המקלט.

בנערותי הייתי קורא נלהב של הירחון "הטכנאי הצעיר" (ואפילו יצרתי בהדרכת השרטוטים שבחוברות מצלמה מקופסת נעליים, מיקרוסקופ, פריסקופ, ועוד כל-מיני סְקוֹפּים שכבר שכחתי). מהירחון הזה למדתי כי ברדיו, קליטה טובה תלויה באנטנה טובה וניתנו הסברים איך להתקין כל מיני אנטנות. מה שעוד למדתי זה שמערכת החשמל, שהיתה אז כולה על-קרקעית (על עמודים), היא האנטנה היעילה ביותר (כי בעקרון היא משתרעת על-פני כל הארץ)  – אבל מסוכנת, והמאמר בחוברת התריע והזהיר שיש להרחיק את האנטנה מקווי החשמל, אחרת…

מה עושים? דני פנחסי מהגרעין עבד עם יהודה אמון בחשמל; ביקשתי ממנו שיספק לי מטר אחד של חוט-חשמל רגיל, דו-גידי (=בעל שני מוליכים מלופפים בבד-גומי); חשפתי את חוט המתכת מהציפוי רק של גיד אחד בכל קצה של הכבל – אבל לא של אותו הגיד! לקטע חשוף אחד חיברתי "בננה" (בסלנג של החשמלאים: תקע חד-גידי) ודחפתי אותה לחור האנטנה ברדיו, ולקצה השני של הכבל הרכבתי תקע רגיל – אבל, כמובן, מחובר רק לגיד החשוף. קראתי לחבר'ה (גם ליתר בטחון אם יקרה אסון), הכנסתי את התקע לשקע החשמל, פתחתי את הרדיו, חיכינו קצת שהרדיו התחמם (כך פעל רדיו של אז …) – ו…."קול ישראל מירושלים"! ניצחנו…

בעקבות האירוע הזה, סוף-סוף הבנתי למה אלוהים בעצם שיקר לאדם בגן-עדן: "אם תאכל מעץ הדעת – תמות!"… אלוהים העריך מראש שהאדם לא יעמוד בפיתוי לאכול מהפרי האסור – וכך היה בטוח שיצירתו אמיתית והוא ברא אדם ולא זומבי.

דן גזית

השארת תגובה