מתוך הסדרה: חגים, מועדים וימי ציון: פסח

מתוך הסדרה: חגים, מועדים וימי ציון: פסח

 על "הא לחמא עניא"

כל העדה מסבה לשולחן החג וּזקן הסדר מגביהָּ את המצות וקורא מן המגילה בארמית :

הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים! ונתרגם זאת לעברית: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.

תמיד חשבתי שההכרזה הזאת נכתבה בשפה זרה במיוחד כדי שלא יבינו – כי נודף ממנה ריח של בלוף! ואיך אני יודע – פשוט-פשוט-פשוט: פותחים תנ"ך, ספר במדבר, פרק י"א, וקוראים: וישבו ויבכו בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים (סוף ציטוט). ועכשיו אני שואל אתכם: הזהו לחם  ה ע ו נ י  שאכלו אבותינו במצרים ? האם את התפריט המשובח והמאוזן הזה שבאמת אכלו אבותינו במצרים על-פי עדותם שלהם, ניתן להשוות למצה היבשה-עבשה? מי כאן עובד על מי?

Public Domain via Wikimedia
הא לחמא עניא", הגדת ברצלונה, המאה ה-14

את השאלה הזאת שאלתי, לפני שנים רבות, את מורי ורבי יוסלה בר-ציון (פעם מקיבוץ רעים). נהרו פניו וענה הוא לי:

דן ידידי, חשבת שיש לך קושיה חמישית לפסח – טעות בידך וגם טעות הייתה בידי מעתיקי הנוסח המקורי של ההגדה; אצלנו בתימן היו הגדות שלא השתבשו כמו אצלכם הווּזווּזים.

אצלנו לא כתוב – "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", אלא כתוב: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא  ד נ פ ק ו  מארעא דמצרים" – הווה אומר: זה לחם העוני שאכלו אבותינו  כ ש י צ א ו  מארץ מצרים !

ברוך אליהו הנביא המתרץ קושיות ובעיות. ולהשומע ינעם.

(הוקרא בליל הסדר הקיבוצי בגבולות, תש"ע).

פסח בפתח: ארבעה משפטים (ארוכים) על מכות-מצרים

כבר במקורותינו הקדומים מודגש כי הניסים שקרו לבני ישראל בפרשת יציאת מצרים, כולל הסנה הבוער ואינו אוּכָּל, המכות, חציית ים-סוף בחרבה, מים מן הסלע במדבר, מָן ושְׂלָיו מהשמים וכו' – אינם אלא מָשָׁל ולא מציאות וכוונת הסיפורים היתה מטאפורית בלבד. אך – משום-מה – מתאמצים אנשים, המגדירים עצמם כנאורים וכרציונאליים, להסביר את הניסים הללו במאורעות אמיתיים שאירעו בעקבות תהפוכות בטבע שניתן להסבירן בכלים מדעיים, החל בהתפרצות הגעשית באי סנטוריני, עבור דרך אצות אדומות בנילוס ורוח מזרחית שנשבה בים-סוף וכלה בטיפות מתוקות על שיחי מדבר.

Public Domain via Wikimedia
מכת ברד – ציורו של ג'ון מרטין (1823)

משוּגוֹת אלה הובילו שני חֶבְרֶה נחמדים משדה בוקר (הקשורים – אגב – לחברת טיולי ג'יפים) להכריז על גילוי הסנה הבוער בהר כרכום, שהוא אחד המועמדים להר סיני האגדי.

כל זה משתלב יפה עם הטְרֶנד הדתי המתפשט בימינו (כמו "מציאת" קברי-צדיקים) כמגפת הדֶבֶר באירופה בימי הביניים, עם אחוז זהה של קורבנות.

השֵׁם ישמרנו.

            

מִפֵּרוּרֵי שולחן סדר הפסח

מהו מקור המלה מַצָּה? המצה מוזכרת במקרא 54 פעמים, אך המלה "מצה", במובן "עלה דק של בצק מקמח-שְׂעוֹרים שנאפה / נקלה במשך דקות אחדות על גחלים לוחשות / אבן לוהטת" (כפי שניתן להסיק מהטקסט המקראי) – אינה קיימת בכל לשון שמית אחרת ומטבע הדברים יש לחפש את מקורהּ מחוץ ללֶבַנְטְ.

Public Domain via Wikimedia
הודי מחזיק במצות, ציור של פיליפס אייזיק לוי מתוך "הגדת קופנהגן", 1739

מכל ההצעות, נראה שיש שתיים סבירות: האחת, שהמלה מצה אומצה מיוונית עתיקה (כמו הרבה מלים אחרות), שבהּ "מָזָה" פרושו לחם שעורים (לפי אילון גלעד, מוסף "הארץ", 18.4.14)  והיא הגיעה לעברית דרך הפיניקים. התרבות הפיניקית פיתחה קשרים אמיצים הן עִם העברים הקדומים והן עִם היוונים הקדומים ואולי בזאת הדרך התגלגלה המצה (שהרי אז היא היתה עגולה – כפי שנאמר: עוגת מצות"…) – עד הלום.

ההצעה השניה, שלדעתי יותר סבירה מאחר והיא עוסקת בסביבה התרבותית שבה נולדה המצה של בני ישראל, היא המלה המצרית הרעמְסֵסית לאחד מכ-30 סוגי הלחם הידועים שנאכלו במצרים העתיקה, בשם מצ(נ)ת (ה-"נ" הופכת לדגש, כמקובל, וה-"ת" במצרית היא סיומת נקבית שהופכת בעברית, ברוב המקרים, ל-"ה").

ואולי, בכלל מקור המצה הוא במלה "הצת=להצית, מצית", להפיח אש בגחלים שעליה אופים/צולים/חורכים אותה?

דן גזית

 

השארת תגובה