מ י   א נ ח נ ו  ?

מ י   א נ ח נ ו  ?

(אכן, קשה להגדיר חבל-ארץ בשמו…)

תחום המועצה שלנו וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה שלנו.

יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן (1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית.

מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזורנו; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם).

בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזורנו: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז'בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי.

הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו

(1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב.

עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה"ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור!

בשנות ה-70 נכנסו ל"מירוץ על השם" שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגב, העורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !).

כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל.

החתום-מטה מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ?

דן גזית

(*) באיחור ניכר, לאחר שבמפתו המפורטת משנת 1925 (דביר + ווינה), כל מה שדרומית לקו רפיח – באר שבע מכונה "הנגב".

פורסם לראשונה ב "שטוצר" , גיליון מספר 4

 

2 תגובות

  1. אסתי תירוש הגב

    לבטח איני חסידה שוטה כי כה חכם וידען ו'בור סוד שאינו מאבד טיפה' הוא, דן שכתוביו למן 'שטוצר' ועבור ב'ככה זה', והמשך ב'232' (כולן אכסניות יאות לכתוב הטוב שהוא מעתיר על קוראיו המכורים למדוריו…) אני ודאי מתלמדת מאת תלמיד חכם, ומוצאת את עצמי מדפיסה לי את הרשומה הקסומה, להניחהּ על השולחן 'בסלון', בשביל שמסובים אקראיים ומוזמנים, ייחשפו לקסם הזה, אגב לגימת הקפה…

  2. מאורים לאורך גדות נחל הבשור בין גשר אברהם ולבין הגשר התלוי - עמירם במשעולי ישראל הגב

    […] תחום חבל השבור וסביבתו הקרובה מהווה, מבחינה גיאוגרפית, אזור מעבר: מעבר מעמק החוף לשפלה, מעבר מתחום האקלים הים-תיכוני לאקלים המדברי, מעבר ממחוזות יישובי הקבע לממלכת הנוודים, מעבר מארץ פלגי-מים לנופים צחיחים. לכן, מאז ומתמיד התלבטו חוקרי ארצנו כיצד לכנות את חלקת-אלוהים הקטנה הזו. יש לזכור כי עד הכיבוש הבריטי (1917) מיעטו החוקרים לתור את האזור המדובר עקב הסכנות בדרכים, המלחמות התדירות בין שבטי הבדווים לבין עצמם והשלטון התורכי שחשד בכל זר; המידע הדל שהצטבר בכתובים על האזור – החל מסיורו של ויקטור גֶרֵן (1863) – לא עודד לגביו כל סקרנות מחקרית. מאז שקיימת ספרות מקצועית עברית בידיעת הארץ, בולטים הנסיונות להתאים הגדרה גיאוגרפית לאזור זה; ההתלבטות היתה רבה כי הוא היה ידוע פחות משאר חבלי הארץ שנהנו מקירבה למרכזי אוכלוסיה, או שהיו מוגדרים היטב מבחינה גיאוגרפית וגם זוהו עם כינויים מקראיים ותלמודיים (כמו גליל, ערבה, יזרעאל ודומיהם). בראשיתו של המחקר הגיאוגרפי המתקדם של הארץ, לא הוכר כלל ייחודו של אזור זה: במדריך ארץ-ישראל של ישעיהו פְּרֶס (1920) הוא השפלה. האדמיניסטרציה המנדטורית (1924) הגדירה אותו המדבר, אך כבר באטלס של זאב ז'בוטינסקי ושמואל פרלמן (1925) ניכר היסוס ובו הוא מכונה גם השפלה וגם נגבה. התלבטות זו לא היתה מוכרת למחנך יחיאל הילפרין, שלימד דורות של גננות עבריות (1930) את המושג מדבר עבור סביבתנו – כנראה בעקבות המינוח הרשמי. הראשון שהבין את ייחודו של החבל(*) היה הגיאוגרף אברהם יעקב ברוור (האב), שהציע עבורו (1936) לא פחות משלושה שמות: שפלת הנגב, שפלת פלשת וצפון הנגב. בעקבותיו יצא צמד אבות ידיעת הארץ בכינויים משלהם: יוסף ברסלבי הציע, תוך התלבטות (1945) – נפת באר שבע וזאב וילנאי (גם כן ב-1945) – הנגב המערבי. שלוש שנים לאחר מכן, יהויקים פאפוריש הוסיף וחידש: חוף הנגב. עם הקמת מדינת ישראל גברה הדרישה לדיוק בהגדרות גיאוגרפיות. ברוור האב הזדרז (1949) והציע את דרום השפלה. יוחנן אהרוני ומשה ברוור (הבן) תמכו דווקא (1953) בהצעה הוותיקה של ברוור האב – שפלת הנגב. ברסלבי חידש (1957) – לב הנגב. אטלס ישראל (הישן – 1957) שיבש את הצעת ברוור האב ל-הנגב הצפוני, ובגלל מעמדו הציבורי של האטלס ננעץ השיבוש הלשוני הזה ועד היום קשה לשרשו. קצין-חינוך-ראשי בצה"ל הלך בעקבות וילנאי ופקד בפרסומיו (1962): הנגב המערבי! – אך וילנאי לא שקט על השמרים וחידש מותג (1968): חבל הבשור! בשנות ה-70 נכנסו ל"מירוץ על השם" שני מקצוענים, מנשה הראל ודב ניר שקלעו (1970) שְלָשָה: מישור חוף הנגב, העורף המערבי של באר שבע (!…) ושערי הנגב. מדריך ישראל (הישן, 1979) הלך בעקבות פאפוריש (חוף הנגב), אך רם גופנא (1979) צלף ופגע: הנגב הצפון-מערבי! וילנאי, עדיין לא נס ליחו (1979) ומוסיף מבואות הנגב ומערב הנגב (=תיקון לשוני להצעתו מ-1945 !). כנראה שבשלב זה באמת עלה היצע השמות על הביקוש וחלה רגיעה בנושא עד להוצאת אטלס הנגב (1986) הנוקט – לראשונה – בכינוי אזור בשור; החרה-החזיק אחריו אטלס ישראל (החדש – 1995) בשם זהה, כשמפת החברה להגנת הטבע עוקפת אותם בסיבוב (1994) עם מישור חוף הנגב הוותיק, בן כמחצית היובל. דן גזית, מתנצל בפני מציעי-שמות אחרים שלא צורפו למבחר המייצג שבחתך דלעיל, ומעדיף כיום – כידוע לקוראיו הקבועים – את חבל הבשור התחתי (בעקבות תיקונו של יהודה זיו להצעתי – חבל הבשור התחתון). מה דעתכם ? המקור: דן גזית: "מי אנחנו" בתוך "אבני גזית". […]

השארת תגובה