פארק הלֵיס  (הצעת-בסיס לתכנית-אב)

פארק הלֵיס (הצעת-בסיס לתכנית-אב)

                                                  (נכתב עבור רשות שמורות הטבע והגנים)

מבוא פיסי

האזור המיועד לפארק הלֵיס (שם זמני?) מצוי, מבחינה גיאוגרפית, במורד המדרון הדרומי המתון של רכס חצרים (שמהווה את קו פרשת המים בין הנחלים גרר ובאר שבע-בשור) לעבר ערוצו של נחל באר שבע. מבחינה גיאולוגית, השטח הוא רמה גלונית ששיאיה בנויים מתשתית רדודה של קונגלומרט בלתי-מלוכד (תצורת אחוזם?) המונח בחוסר-התאמה על גבי מפלס בלוּי של קירטון איאוקני; הקונגלומרט הזה, המורכב מחלוקי-נחל בלתי ממויינים ומעוגלים למחצה, הוא שרידיה של דלתת-נהר קדמן מראשית הפלייסטוקן. השטח כולו מכוסה ברבדי-ליס, בעובי ניכר בעמקים ובשכבה דקה בראשי ההתגבהויות; בצפון-מזרחו של האיזור מופיעים שוליו של "הליס המלוח", המכסה את סביבת קיבוץ חצרים ובסיס חצרים. מבחינה טופוגרפית, השטח מתרומם בהדרגה ממערב למזרח בעלייה קצובה של כ-10 מטרים לקילומטר בממוצע והוא תָחום בין שתי מדרגות טופוגרפיות מקבילות, בציר צפון-מזרח – דרום-מערב (=קווי הגובה 150 ו-200). המדרגות הללו הינן שרידי חופים קדומים והן מקבילות גם לקו החוף של שפלת הנגב כיום. כל אחת משתי מדרגות אלה מתנשאת כ-20 מטרים מעל הנוף שמצפון-מערבהּ.

צפון אזור הפארק המתוכנן מתנקז על-ידי מערכת ערוצים מסועפת לואדי  אל-קֻף, הזורם מערבה ונבלע בקרקע סמוך לחורבת חשיף; בנחל זה קיימות זרימות בחורפים גשומים. מרכזו של האיזור מהווה רמה סגורה והוא מרושת במערכת צפופה של ערוצים רדודים וקצרים, שכיווניהם העיקריים הם מזרח-מערב ומערב-מזרח, המציפים בחורף עמקים פנימיים. בכל הערוצים קיימים שרידי חקלאות-סכרים מתקופות שונות. דרום האיזור מנוקז בערוצים קצרים לנחל באר שבע.

מלבד בארות במדרגה התחתונה של נחל באר שבע, קיימת רק באר אחת פעילה במרכז האיזור והיא באר גֻ'מְעה  אבְּן עוֹדֶה (נ"צ 07241-11131); מלבדה פזורים בכל השטח עשרות רבות של בורות-מים, הניזונים מנגר-עילי על פני הליס, וגם מאגורות אחדות באפיקי ערוצים.

סקירה ארכיאולוגית-היסטורית ואתרי התקופות השונות

התקופות הפליאוליתיות (תקופת האבן). כלי-צור בודדים  ("אבני-יד"), כנראה מהתקופה הפליאוליתית התחתונה, נלקטו בצפון חורבת חשיף ועל גבעה רדודה מערבית לחורבה, בנ"צ 11054-07460. באיזור הפארק המוצע עדיין לא נרשמו שרידי אתרים של ממש, אם כי כלי-צור מעטים (בעיקר מהתקופה הפליאוליתית העליונה – מלפני כ-20000 שנה) פזורים על ראשי ההתגבהויות. הכלים האלה מצויים שם עקב שכיחותם של בולבוסי הצור, ששמשו כחומר-גלם, בין חלוקי הקונגלומרט  – ונראה שנוצרו במקום. לעומת זאת, יש להניח כי על גדותיו של נחל באר שבע קיימים אתרים מתקופת האבן ורמז לכך קיים בנ"צ 06730-11740, שם התגלו כלי-צור מהתקופה הניאוליתית (האלף השביעי לפנה"ס) שהוצאו מעומק הקרקע בעת חפירת קברים בדוויים.

התקופה הכלקוליתית (4700-3400 לפנה"ס).  לאורך תקופה זאת התיישבו אנשים ביישובי-קבע אחדים לאורכו של נחל באר שבע והתיישבות צפופה במיוחד מצויה באיזור עיקול הנחל ליד מצד-אלוף. באתר גדול אחד ("אתר שקמים") ובבית-הקברות הסמוך נערכה חפירה ארכיאולוגית יסודית. במרחבי הרמה עדיין לא אותרו שרידים בני התקופה.

שלהי תקופת הברזל ("הישראלית") ב' (המאה השביעית לפנה"ס). אתר בודד בן התקופה התגלה בשולי חורבת חשיף, תוך כדי הכנת מחפורת לרכב בתקופת ה"המתנה", ערב מלחמת ששת הימים (נ"צ 07450-11200). קשה להעריך את גודלו מכיוון שכולו קבור תחת שכבות מאוחרות, אך עובי שכבת השרידים מצביע על תקופת נוכחות לא-קצרה. מלבד אתר זה, לא נמצאו עד כה בשטח הפארק אתרים נוספים – להוציא חרסים בודדים על ראשי שלוחות במדרגה הטופוגרפית המערבית.

התקופה הרומית המאוחרת-הביזנטית (המאות ב-ז לספירה). בתקופה זאת היישוב הגיע לשיאו והתפרש – לראשונה – על פני כל השטח (כמו בכל אזור חבל הבשור התחתי). אזור הפארק מצוי בין ארבעה יישובים גדולים בני התקופה: בצפון – חורבת מנוח; בדרום – חירבת ג'וּמֵז (שקמים, בגדה הדרומית של נחל באר שבע); במזרח – חירבת עֻבֵּיד אבו צוּחֵיבָּן (במערבו של בסיס חצרים); במערב – חורבת באר שמע. במפגש דרכי האורך והרוחב בין היישובים האלה ממוקמת חורבת חשיף, שהתבססה על מתן שירותי-דרך וייצור ושיווק אבני-בנייה גדולות במיוחד; הדרך הרוחבית חפפה לקטע מ"דרך הלימס" – דרך צבאית-איסטרטגית שנסללה מאיזור ח'אן יונס, דרך מעון, שרוחן, באר שמע, חשיף ובאר שבע עד לערבה מדרום לים המלח והיוותה גבול בין שתי פרובינקיות בארץ ישראל. במרחבי כל איזור הפארק פזורים שרידים של חוות חקלאיות, בורות-מים ומכלאות-צאן מהתקופה הרומית-ביזנטית.

התקופה הממלוכית (המאות י"ג-ט"ו לספירה). בצפון-מערב האיזור, סמוך לצומת דרכים, מצוי אתר-חנייה ענקי בן התקופה (נ"צ 07700-10970). החקלאות המודרנית נוגסת בו ללא הרף.

מסוף המאה ה-19 ועד 1948. איור הפארק נכלל בנחלת שבט הגֶ'רַאוּין ממטה התַרַאבין. לפי מסורת אחת, הגיעו הג'ראוין לצפון הנגב מחִג'אז, אך לא ברור מתי בדיוק: יש לשער שההגירה ארעה בסביבות שנת 1770. עד סוף המאה ה-19, כלכלתם היתה כלכלת-עדר בתוספת הכנסות ממיסי-דרך שהטילו על העוברים בדרכים למצרים. מסוף המאה ה-19 החלו הבדווים בצפון הנגב בתהליך התנחלות מזורז, כתוצאה מלחץ השלטון העות'מאני ובעידוד כוחות השוק הבין-לאומיים שפיתחו דרישה לשעורת הנגב. גם הג'ראוין נכללו בתהליך הזה ומשפחות השבט שיפצו את בורות המים העתיקים והתנחלו במערכות החקלאיות של התקופה הביזנטית. בראשית המאה ה-20 נבנה, על צומת הדרכים העתיק, הכפר חירבת אל חאסף (חורבת חשׂיף) ואף שלח שלוחה ("עִזְבֶּה") כ-2 ק"מ מערבה – כַּארְם. בשנת 1908 נבנתה חפיר-עוג'ה (ניצנה) כעיר תת-נפה, וכדי לאבטח את הדרך אליה מבאר שבע – הוקמה נקודת משמר ("משטרה") בדרום האיזור (קַצְר ראשֶד בֶּק = מצד אלוף, נ"צ 06685-11368). בתקופת המנדט הבריטי התפתח הכפר אל חאסף והיה לנותן שירותים מרכזי, בהיותו יושב על ציר תנועה עיקרי שהשתמש ב"דרך הלימס" העתיקה. הבריטים אף סייעו לבדווים הפזורים באיזור בפיתוח החקלאות ומקורות המים ובבניית סכרי-עפר בערוצים.

אתרים בעלי עניין לציבור

חורבת חשיף:    זהו אתר רחב-ידיים ויש להבחין בו אלמנטים אחדים, שיוצגו להלן מצפון לדרום:

  • צמד מחצבות-ענק תת-קרקעיות בצפון האתר. בחציבות ניתן לצפות בחתך גיאולוגי של האיזור. במחצבה הצפונית נראית בחתך שכבה של גבישי-גבס גדולים. במחצבה הדרומית מהשתיים, השתמר גרפיטי של חייל ניו-זילנדי ממלחמת העולם הראשונה, כאשר חשיף היתה בקצה האגף הימני של "חיל המשלוח המצרי" שהתקיף את התורכים בחזית צפון הנגב (ובעקבות מחקרו של גל שיין מהעמותה למורשת מלחה"ע הראשונה בארץ ישראל, זוהה החייל ונוצר קשר עם משפחתו ). במחצבות ניתן להדגים יפה את כל שיטות החציבה שנהגו בעבר על-פי תהליכי חציבה שלא הסתיימו. לפי הנגטיבים של האבנים שנעקרו במחצבות, נחצבו גם אבני-גזית גדולות במיוחד. בשלב מאוחר הפכו המחצבות למקור לחומר גלם לייצור סיד ולמאגורות לנגר עילי. ליד המחצבה הדרומית חצובה מאגורה ענקית בסגנון נבאטי שהשתמרה היטב, בעלת קמרון בנוי, הנתמכת בארבעה עמודים חצובים. (בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 דוּוח על מקרה של קדחת-המערות כתוצאה מביקור במחצבות. יש לוודא המצב כיום).
  • מדרום למחצבות מתרוממת רמה רדודה בשטח בן כ-300 דונם, ששימשה כתשתית לאיסוף מי-נגר למערכת צפופה של בורות-מים המקיפים אותה מכל עבריה. על פני הרמה קיימים שרידי-קירות של מיבנים ומיתקנים אחדים. בדרום הרמה ניכרת התגבהות, כעין תל קטן, שבה חבוי האתר מתקופת הברזל.
  • מדרום לרמה פזורים שרידי הכפר הבדווי: בית הספר (צמוד לתל), טחנת קמח (במזרח, מעבר לדרך), בית השייח' (נשמר כמעט בשלמותו) וחנויות (ליד הפרדס). בין המבנים ניכרים בורות-מים. ליד השיקמה הגדולה מצויים קברים אחדים. בית-קברות מהתקופה הרומית המאוחרת נתגלה עקב פעולות חפירה של צה"ל על המדרון שמדרום לבית השייח'.
  • את מרכז הכפר, בציר מזרח – מערב, חוצה "דרך הלימס" העתיקה שנשתמרה היטב בעיקר ממזרח ליישוב. בקטע זה, הדרך מקבילה לערוץ ואדי אל-קוף וצמודה אליו מדרום (מעניין יהיה לבדוק את החתך של הדרך והערוץ בחפירה מדעית העשוייה לקבוע אם הדרך נסללה בצמידות לערוץ קיים, או שהערוץ התפתח בתוך חפיר הגנתי מלאכותי שנכרה לאורך הדרך, כמוכר לנו בקטעים מהלימס באירופה!).

באר אבן עודה: באר עתיקה (11130-07240) בקרבת צומת דרכים. מתקן האנטיליה שלה ובריכת האגירה שלידה הוקמו, או שוקמו, בתקופת המנדט – בשנות ה-30 של המאה העשרים. מקור מימיה הוא בקער גיאולוגי בשכבת הקירטון.

מצד אלוף: מתחנת המשטרה התורכית, שכללה מיבנה ריבועי וחצר, נותרו כמה קירות הרוסים בלבד כתוצאה מפעילות צה"ל [במחסן העתיקות בגבולות שמורה אבן-גזית שהיתה חלק ממזוזת הפתח של המצד ועליה קטעי חריטות-גראפיטי באנגלית של שמות ומספרים אישיים (?), אולי מהמלחמה העולמית הראשונה]. העלייה למקום כדאית בגלל התצפית המעולה. במדרון המזרחי של הגבעה ניתן להבחין במחצבה שממנה נלקחו האבנים להקמת המבנים.

בארות שקמים: שלוש בארות עתיקות על הגדה הדרומית של נחל באר שבע, שתיים מהן בנ"צ 06725-11575 והשלישית כ-900 מטר מזרחה. מקור מימיהן – בשכבת החלוקים של הנחל הסמוך. מיבני העל של הבארות ובריכות האגירה הוקמו, או שוקמו, בתקופת המנדט, בשנות ה-30 של המאה העשרים. ליד הבארות נותרו מבני מגורים מלפני שנת 1948. מדרום לצמד הבארות מצוי אתר ביזנטי גדול וממערב להן – אתר כלקוליתי. על הגדה הצפונית של הנחל, ממול לצמד הבארות, קיים בית קברות מהתקופה הביזנטית וקברים אחדים נראים חשופים במצוק ההולך ומתמוטט בארוזיה.

אתר שקמים הכלקוליתי: (נ"צ מרכזי: 06743-11460). האתר משתרע על שלוחת-ליס מאורכת בגדה הצפונית של נחל באר שבע, ובית הקברות של היישוב מצוי על ראש השלוחה השכנה ממערב. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בשנות ה-80 וה-90 של המאה העשרים, נחשף יישוב מתוכנן, בעל מיבנים מלבניים גדולים, שהשתרע על כ-90 דונם והיה מיושב מאות שנים. בחפירות התגלו גם מיבני ציבור, פינות פולחן, בתי-מלאכה הקשורים לתעשיית נחושת ומערכת מחילות תת-קרקעית מסועפת ששימשה לאיכסון ולמגורים. בבית הקברות נחשפו קברים עגולים המזכירים את מבני הנאוַּאמיס שבסיני. תוצאות החפירות באתר קידמו בצורה משמעותית את חקר התקופה בארץ.

סיפורי מקומות

תחנת הקמח בחורבת חשיף: (סיפור אמיתי עם קישוטים). במלחמת העולם הראשונה רדפו התורכים את המיעוטים הלאומיים והדתיים ברחבי האימפריה העות'מאנית, מפחד שמא "ונוסף גם הוא על שונאינו". בשנים 1915-1916, לאחר שהאשימו את הארמנים שחיו בתורכיה בבגידה, רצחו התורכים – לדברי הארמנים –  כמליון מהם, תוך הגלייה והרעבה. אלפי פליטים ארמניים נמלטו מתורכיה ונפוצו לכל עבר; חלק מהפליטים מצא מקלט בקרב הקהילה הארמנית בירושלים, המתגוררת שם – לפי המסורת – מזה כאלף וחמש מאות שנים.

בין הפליטים האלה הגיע גם ארמני צעיר בשם איסקנדר דמיריאן; הוא עבד קשה בירושלים עשרים שנה, חסך כסף וחִפֵּש היכן להשקיעו. בהיותו במסע עסקים בבאר שבע, נודע לו שעל אֵם הדרך לח'אן יונס קיים כפר, שבו נעצר האוטובוס  הכפרי הנוסע יום-יום בקו הזה: יוצא בבוקר מח'אן יונס, מגיע בצהריים לבאר שבע, פורק נוסעים ומטענם ומעמיס חדשים וחוזר לח'אן יונס לעת ערב. הסתקרן איסקנדר ועלה לאוטובוס, נדחק בין אנשים, עיזים, תרנגולות ושקי-קמח שנטחן בבאר שבע ונטלטל שעה ארוכה בדרך העפר המאובקת עד שירד בחאסף. הציץ וראה שמרובות בו חנויות הסידקית והרצעניות וכולו הומה מבדווים מכל שבטי הסביבה שבאים להצטייד בצרכי הבית – אבל אין במקום טחנת קמח. תוך זמן קצר שכר בנאים מומחים, קנה מנוע-דיזל חדש וששה זוגות אבני ריחיים יצוקות מתוצרת אוסטריה רכש בדמשק והקים, בשנת 1934, טחנה לתפארת ששימעה יצא לתהילה ברחבי משפחות התראבין: הכל היללו את ה"מַסיחי" (=נוצרי) שמקפיד במשקל ואינו גוזל דל ואביון, ואף לעתים תוחב לו בסתר לשקו מעט קמח שנותר בשולי הריחיים. ועל כך – עד היום מהדהדת האימרה שהיתה נפוצה בין בדווי האיזור: עִנְד דמיריאן – אַחְסָן מיזאן, כלומר: אצל דמיריאן – המשקל הטוב ביותר, מאזני-צדק.
(אחת מאבני הריחיים שמורה כיום – 2015 –  בשלמות בחצרו של עודד ליפשיץ, בקיבוץ ניר עוז).

באר אבן עודה (הצעת זיהוי): בימים הרחוקים ההם התגורר אברהם העברי בבאר שבע, ליד האשל: "וישכם אברהם בבוקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע" (בראשית כ"א). הגר, השפחה המצרית, נעלבת ופגועה עד עימקי נשמתה, מעמיסה על שכמה את חמת המים ויחד עם בנה ישמעאל החלה צועדת בכעס בדרכה הביתה לבית אִמָּהּ   – למצרים. שניהם פנו מערבה בדרך היורדת מבאר שבע אל "דרך ארץ פלשתים", הנתיב הראשי למצרים לאורך חופי הים התיכון: שמא יתמזל מזלם ויזכו להסעת-חינם עם אורְחת תגרים היורדת מצרימה. בצאתם לדרך, נכנסו לתחומי "מדבר באר שבע"  [היא רמת-חצרים בעלת תשתית הליס המלוח – שם לא התקיימו יישובי-קבע עד לתקופה הרומית; רק אז פיתחו טכנולוגיות שאיפשרו ניצול חקלאי של הקרקעות הללו ומאז ואילך בנו שם ישובים]. הגר וישמעאל הלכו ותעו, ומלבד עדרי-צאן בעמקים – לא פגשו נפש חיה. השמש עלתה למרום, החום הכביד ולאחר צעידה של כ-18 ק"מ – אחזה בהם התשישות, אזלו המים מהחמת ויאושם גבר. לפתע ראתה הגר דמות על גבעה בצד הדרך; הדמות קראה לעברה והצביעה בידה דרומה, לעבר עמק קטן שבמרכזו באר מים חיים – היא באר לחי רואי. וכך חייתה נפשם.

סיפור המעשה המופלא הועבר מדור לדור בקרב תושבי האיזור, עד שבשנת 550 לספירה נבנתה כנסיית סְטֶפָנוס הקדוש בבירוֹסָמָה הביזנטית, היא באר שמע, הנושקת לדרך שבה הלכו הגר וישמעאל. ברצפת הפסיפס המפוארת של האולם הגדול, בַּמקום המכובד והמואר מול הכניסה הראשית, נטבעה דמותם הצבעונית של האם ובנה למען תיזכר המסורת הזאת לנצח.

בחפירה ארכיאולוגית שנערכה בכנסייה בשנת 1990 על-ידי דן גזית וישעיהו לנדר נחשפה, בין השאר, גם תמונת הפסיפס הנהדרת הזאת. מי יתן ולא ירחק היום שבו יוצג הפסיפס באתרו וידגים קבל-עם את סיפורנו זה.

דן גזית

CC BY-SA 3.0 via Wikimed
חלק מרצפת המוזאיקה שהתגלתה בבאר שמע, ליד צאלים, 11 בספטמבר 1990

מקורות

אלון ד', 1979. צפון הנגב; חורבת חשיף. בתוך: מדריך ישראל ו' ("הישן"). ירושלים: 257-261;289.

אלון ד', תש"ן. אתרים היסטוריים באיזור. בתוך: זמרה י' (עורך). אופקים. הרצליה: 129-135.

אל-עארף ע', 2000 (הדפסה חוזרת). תולדות באר שבע ושבטיה. ירושלים: 76-78.

ברסלבסקי י', תש"י. הידעת את הארץ – ארץ הנגב ב'. תל אביב.

וֵיוֶל א' פ', 1979. מסעי-המלחמה בארץ-ישראל. "מערכות".

גופנא ר', תש"ל. אתרים מתקופת הברזל הב' בדרום פלשת. עתיקות ו': 25-30.

גזית ד', 1986. חבל הבשור. החברה להגנת הטבע.

גזית ד', 1993. סקר ארכיאולוגי בבסיס חצרים. דוח פנימי לרשות העתיקות.

גזית ד', תשנ"ו. סקר ארכיאולוגי של ישראל – מפת אורים (125). ירושלים: אתרים 60, 249.

גזית ד', תש"ס. תהליכי התיישבות בחבל הבשור בימי השולטן עבד אלחמיד השני. בתוך: שוורץ י'

עמר ז' וציפר ע' (עורכים). ירושלים וארץ-ישראל. ירושלים: 183-186.

גזית ד', 2001. הנדסת המישור. ארץ וטבע 71: 64-66.

גזית ד', תשס"ב. מקורות המים של חורבת באר שמע. אריאל 152-153: 222-224.

גזית ד' ולנדר י', תשנ"ב. כנסיית סטיפאנוס הקדוש בחורבת באר-שמע. קדמוניות 97-98: 33-40.

גיחון מ', תשל"ה. אתרי הלימס בנגב. ארץ ישראל י"ב (ספר נלסון גליק): 149-166.

לוי ת' ואלון ד', 1992. שקמים. בתוך: האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל 4. ירושלים: 1559-1561.

ליבנה א', 1993. רמת הנגב, סקר נוף ומסלולי טיול. רשות שמורות הטבע: 10-13; 76-77.

מחלקת המדידות, 1952. מפות 1:20.000: "באר מנוח 07-11" ו"מצד אלוף 06-11".

סופר א' ויער-ויזל ט'. 1999. גבולות שהיו: הדינמיקה להעלמותם מן הנוף. אונ' חיפה.

פרלברג א' ורון מ', 2014. מישורי הלס בצפון הנגב – מערכת אקולוגית בסכנת הכחדה. החברה להגנת הטבע.

קארלסון ג' ר', 1952. מקהיר ועד דמשק, עם צבאות ערב נגד ישראל. ירושלים: 128.

שטסל ז', 1992. מצד אלוף. בתוך: הפעילות התורכית בנגב הצפוני. עבודת שדה, המחלקה לגיאוגרפיה, האוניברסיטה העברית – ירושלים (פנימי): 15-17.

שיין, ג', 2007. דרישת שלום מקיץ 1917. בתוך: אתר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל :               http://www.ww1-israel.org/

 

 

 

 

 

השארת תגובה