פואמה על חמישים שנה למבצע סיני הפרטי שלי

פואמה על חמישים שנה למבצע סיני הפרטי שלי

בחודש יוני אלפיים ושש הם פתאום נזכרו *). הלו ! הרי זה קרה באוקטובר !!!
ביום ראשון עברנו מבית דראס לתל נוף (ובחדר האוכל שם למדנו שקיימים גם פינוקים בצהל – אבל לא לנחל). התחלנו באימוני-צניחה.
ביום ששי בבוקר צנחנו ליד פלמחים וכשהתחלנו להתארגן לצניחה נוספת בצהרים – הודיעו על כוננות והפסיקו את האימונים. בשבת הסיעו אותנו, חצי קורס מכים נחל (החצי השני היה בקורס נחיתה), באוטובוסים מתל-נוף לעין חוצוב (אחר-כך התברר כי זה היה בשביל להלחיץ את הירדנים) והתאמַנּו על מודל. בדרך לשם נשברה הניצרה בעוזי של איציק והוא חטף צרור בחזה. לא פחדתי.
לא לכולם היו דיסקיות וכתבנו מספרים אישיים בעט (כחול) על הזרוע. זה עשה לי ממש רע אבל לא פחדתי.
לא פחדתי כשביום שני אחר הצהרים חצינו את הגבול על גבי זחלמים. מעלינו חלפו מטוסים לעבר סיני.
לא פחדתי אפילו ששני הטנקים (אי-אמ-איקס שלוש עשרה) שאמורים היו ללוות אותנו התקלקלו, אחד במעבר הגבול והשני ליד כונתילה.
לא פחדתי כאשר עם השקיעה הסתערנו באש (דרך שדה מוקשי-נעל שלמזלנו לא פעלו) על כונתילה הריקה. יאיר חטף כדור (שלנו).
לא פחדתי כאשר השכיבו אותנו במארב על צומת דרכים מאובק, כל הלילה.
לא פחדתי כשלמחרת לפני הצהרים התקפנו את תֶמֶד.
לא פחדתי כשהמם-מם שלי התרומם מעל דופן הזחלם והרג את המצרי שכיוון עלינו בזוקה. עניין של עיתוי.
לא פחדתי כשהסתערנו במעלה על אוהלים ושמואליק זרק רימון לאוהל דרך הפתח ונצמד ליריעה, כמו שתמיד תירגלנו… ממרחק ראיתי חבר'ה שלנו בוזזים.
לא פחדתי כשהעוזים הכזיבו – גם נעצרו וגם פלטו – והחלפנו אותם בקרל-גוסטבים של ההרוגים המצרים. בזזנו גם מדים חדשים מהאפסנאות המצרית (וזה עלה לנו ביוקר יותר מאוחר).
לא פחדתי כשפתאום הגיח מהשמש צמד מיגים וריקט אותנו; הזחלם הסמוך עלה באש; המיגים חזרו עוד פעמיים. ראיתי לוחם מבוהל מהשייטת נשכב על הגב בחול ומניח אבן שטוחה גדולה על הבטן. זה עזר – הוא לא נפגע. הזחלם שלי נפגע ונשרף עם כל הציוד. איפה חיל האויר
שלנו ? אה, ברוכים הבאים, מיסטֶרים.
לא פחדתי כשהזחלם שלי (החדש) עלה על מוקש-נעל אך המשיך עם שלושה-רבעי גלגל.
לא פחדתי כשהמגד אהרן דוידי פקד: אף אחד לא יורד מהזחלמים, אפילו להשתין.
לא פחדתי כשהמם-מם הפליק לנהג שסרב להרים ראש ולהביט קדימה לדרך.
קלעת-א-נחל: מצודה יפהפיה באמצע הכלום. מעניין איך דבר כזה מסיח את הדעת באמצע המלחמה.
לא פחדתי כשנשארנו ללא אוכל ויומיים חיינו על חלווה מצרית שבזזנו בתמד, עד
שהצניחו לנו מנות-קרב צרפתיות עם אבקת פודינג וסנדוויצ'ים טריים מקפריסין.
לא פחדתי כשראינו לצד הדרך גוויות של מצרים. סרן שמועתי ספר שזאת עבודה של הצנחנים שלנו על פועלי מַעַץ שלהם, או על שבויים.
לא פחדתי כשהגענו למצבת-פארקר בכניסה למיתלה ולוי חופש המם-פֵּי אמר: תתחפרו, חטיבת טנקים מצרית נסוגה מצפון בדרך אלינו. חפרתי עמדה ופתאום מצאתי מטבע עתיק; איזה כיף (אחר-כך זיהיתי: מטבע פאטימי, מאה עשירית לספירה, מטבעת קהיר). לפני הצהריים צפינו, כמו בתיאטרון, בשני מיסטרים שלנו מפילים ארבעה מיגים. מחאנו כפיים.
לא פחדתי כאשר אחר הצהרים, והשמש בעיניים, עלינו על גבעות מצפון לכניסה למעבר. הקשר לא עבד. ראינו דמויות במרחק וירינו. אחר-כך מישהו סיפר שפגענו בצנחנים שלנו.
לא פחדתי כשנכנסנו עם חשיכה למיתלה, אפילו שהמיצר נראה מאיים לאור הזחלם הבוער (וכמו שכתב ביאליק – כל הלילה בערו הלהבות). כשהתחילו היריות – לפי השמועות (וידוע איך צריך להתייחס לשמועות בצבא) הרספ שלנו השליך את הנשק וברח. יותר לא ראינו אותו אבל לא פחדתי.
לא פחדתי כשהמם-כף שלי חטף כדור בביצים ומת. איך המם-מם נהרג – לא ראיתי, אבל שמענו מעבר לערוץ את החוליה של עובד לדז'נסקי (המם-פי של הצנחנים) זורקת רימונים על עמדה מצרית.
לא פחדתי שהתארגָנו מחדש בשלישיות וכל הלילה ירו על שלושתנו ( עם משה וחצי שנהיה בסוף רמטכל וג'קסון). בסוף גם ג'קסון קבל כדור בברך ממקלע אלפא מצרי. (פגשתי אותו שוב כשגוייס בששים ושבע, צולע קצת אבל בסדר; למשה וחצי כתבתי פעם אבל הוא לא ענה לי). היה לילה בהיר וצונן והזמן עובר מהר כשעסוקים. עם שחר, המֵצָר פתאום התרחב ובכלל לא נראה מאיים.
אפילו לא פחדתי כשאספנו את ההרוגים והעמסנו בהם את הזחלמים. לא יכולנו להבדיל בין שלנו לשלהם כי כל החיילים המתים נראים זהים. אחדים היו עדיין חמים. עד היום נשארה לי בכף היד התחושה של זיפי הזקן של אחד החללים שהרמתי.
חזרתי לעמדה שלי במצבת פארקר ולא דברתי.
לא פחדתי כשהעלו אותנו בערב על הדקוטה כדי לצנוח בא-טור ופתאום אמרו: תרדו, פלוגת המפקדה של הצנחנים צריכה לקבל רקע אדום לכנפי הצניחה. נעלבתי אבל לא דברתי. הלכנו הצידה, פרשנו מצנח, ויחד עם כל מי שנשאר מהכתה שלנו. התכרבלנו במצנח (בלילה קר במדבר) ונרדמנו בעינים פקוחות.
למחרת החלה הנסיעה הביתה. שלחנו מכתבים (פתק מקופל, משפט אחד בפנים ומען בחוץ) עם פייפר שנחת על-ידינו (כתבתי שניים, אחד לניצה ואחד להורים: "דש ממצרים, להתראות בפירמידות". אחד הגיע).
לא דברתי ולא פחדתי. עברנו שוב דרך קלעת א-נח'ל: מצודה יפה ומרשימה. הטור המשיך לנוע גם כל הלילה והשחר עלה מול שבטה. חיילים הניחו תפילין בחניון ליד הכביש.המשאית (סיקס) הגיעה לבאר שבע ביום ששי בבוקר. היה הרבה מקום במשאית: יצאנו ביום שני ארבעים וחזרנו אחד-עשר (נשרו גם שניים בגלל פליטות של העוזי הדפוק). באו עתונאים לראיין ולצלם (תמונה שלנו התפרסמה בספרים על המלחמה כי הנפנו דגל-שלל על הסיקס); דודות הושיטו ממתקים אבל ביקשתי עתון. לרוחבו נמרחה הכותרת: "רצועת עזה נכבשה". לא דברתי.
שבת בתל-נוף. שתיקות. צללים מתחבטים בין קירות. לא מסתכלים בעינים. המפקדים החדשים התייחסו אלינו בכפפות-משי. בקשו מאיתנו לערוך רשימה של כל הציוד האישי שאבד. במפקד הנוכחות הראשון מישהו פלט צרור לרצפה. לא עשו לו כלום. הבינו.
לא דברתי עוד במשך שבועיים גם כשניסינו על בית האריזה של באר טוביה את התולר (הצ'כי?) שגררנו כל הדרך מהמיתלה (לא הבנו את הוראות ההפעלה). כדי לגוון, גם הורדנו כמה עצי תפוזים בפרדס עם פתיל רועם. ניצה באה לבקר אבל המלים לא יצאו לי מהפה (היום קוראים לזה "הלם-קרב" אבל אז – מי ידע). מפקד החדש הורה לנו לשפוך על מגרש המסדרים את הקיטבגים והחרים שלל: הכי הרבה היה אצל ביבר מהשייטת. החזרתי – בצער – חגור-בד של מקלען מצרי (בתור מקלען תכננתי עליו: הוא היה מצויין וצה"ל לא ניפק כאלה). הוא מצא אצל אחד מאיתנו חגורה עם שמו של מם-מם שנהרג ומיד הדיח את הבחור מהקורס.
עד לסוף הקורס עבר כחודש. את רובו בילינו במיטות וכשהיה משעמם הלכנו לתרגל העברת שעורים אצל הטירונים. פינקו אותנו במעילי-חורף כחולים נוחים (צרפתיים?). מישהו פתח רימון-עשן בחדר האוכל בזמן ארוחת הצהרים. שפטו אותו אבל הוא יצא בזול (הכל הבינו מה עובר עלינו חוץ מאשר אנחנו). למסדר סיום הקורס הגיעו מהחוץ מעטים ואפילו כמה פצועים. הסגל היה חדש ולא מוכר. חלק מהם בכה אבל אנחנו לא.
מינו אותי לועדת מסיבת סיום הקורס. ארגנתי תערוכה במועדון של כל מה שבזזנו. לקראת המסיבה הבאתי משעריים פירות יבשים ופיצוחים ונסעתי לפיקוד הנחל והבאתי את חיים טופול, שיצחיק. היה שמח. כבר דברתי.

ואז קראתי בעתון שֶמָּה שעבר עלינו היה "מלחמת קדש". ופתאום צחקתי.
צחקתי, כי נזכרתי בתמונת-ילדוּת: אמא שלי שואלת את החַמָּר הערבי שמכר ברחוב ירקות וביצים – "קָדֶּש" ("בכמה?").
לתת שם כזה ל מ ל ח מ ה ?! באמת, בכמה היא עלתה לי ? (כולל רפי החֶדֶרָתי מהאוהל שלי שנעדר עד היום – כנראה קברו אותו אי-שם כהרוג מצרי בגלל המדים מתמד).

לא פחדתי והנה אני מדבר.
2.7.06

*) "שיחזור" הצניחה במיתלע בים של תל-אביב עם כל מיני זקנים…

Public Domain
מחלקת הצנחנים במוצב המזלג במיתלה. תמונתו של הצלם אברהם ורד.

 

4 תגובות

  1. אורה הגב

    כתבת מאד מרגש והחיית סיפורים שידעתי שקיימים, אבל אף פעם לא באמת שמעתי אותם. גם ממרומי גילי המתקדם 🙂 אני עדיין קוראת את המילים שלך בעיניים של ילדה… תודה על השיתוף.

  2. ירון הגב

    מרגש.
    הכרתי את ההיסטוריה היטב, ואת כל תיאורי הכיבושים ותנועת הכוחות.
    אבל סיפורים אישיים משם כמעט ולא התפרסמו.

  3. דן גזית הגב

    שלום ירון,
    תודה על תגובתך.
    בשנת 2011 יצא קובץ עב-כרס – בעקבות כנס הפלוגה – שמכיל מספר ניכר של סיפורים אישיים:
    מלחמה שלא נשכח (הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה) בעריכת גד בלטר.
    בברכה
    דן.

  4. חנינא פורת הגב

    דן בחורי
    הפואמה אוחזת בך בנימים הרגישים ביותר. הייתי בן 14 במבצע קדש ותלינו מפה גדולה בכיתה וכל יום סימנו איפה צנחו כוחותינו, איפה צלחו ועוד. אלישע ז"ל, נשלח לשמור על בארות הקיבוץ בלילה עם רובה אנגלי שלא ידע להפעיל. באמצע היום קרא לי ולרפי חברי שידע הכל והראינו לו. אמי (מפ"ם) כל הזמן טרטרה בבית שזו מלחמה קולנילית ואבא (מפא"י) אמר הגיע זמן להראות למנוולים שדם יהודי הוא לא הפקר. המלחמה הבאה שהמתינה לי הייתה ששת הימים אבל זה סיפור אחר.
    חנינא.

השארת תגובה