קְרִיאַת שְׁמַע

קְרִיאַת שְׁמַע

(השורש ש-מ-ע בעֲבָרוֹ של חבל הבשור)

כבר הדגשנו בעבר ("ככה זה" 15) את הנטייה ההיסטורית של האימפריה המצרית העתיקה לספח אליהּ את חבל הבשור מטעמים אסטרטגיים וכלכליים; גם הזכרנו את ההשפעה התרבותית על כנען שהתלוותה לשכֵנוּת עִם המעצמה הדרומית. עוצמתהּ של תרבות מצרים שזורה גם בעיצוב עולמם של העברים – מלבד היות מצרים "בית עבדים" –  ועקבותיהּ ניכרות בעשרות מקומות במקרא: בַּסִפֹּרֶת (למשל מפגש יוסף ואשת פוטיפר, שהוא תאומו של הסיפור המצרי "מעשה בשני אחים"), בלקחי-מוסר (בספרי קוהלת ומשלי), בנבואה ובשירה ("שירת הים" שהיא בנוסח שירת-ניצחון מצרית [*]; פרק קד' בתהילים ומקבילו "המנון לשמש" המיוחס לפרעה אַחְנְאָתוֹן), בשירי-דודים (שיר השירים: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי"; "כפֶלַח הרימון רקתך מבעד לצמתך" = הריהו עגיל מצרי נפוץ בדמות רימון חצוי לרוחבו) ואפילו בטקסי לווית המת (איוב לא', 6: "ישקלני במאזני-צדק וידע אלוהַּ תומתי" – תהליך שקילת הלב במאזניים במשפט המת המצרי; משלי כג', 2: "ושָׂמְת שַׂכּין בלוֹעֶך אם בעל נפש אתה" – זהו "טקס פתיחת הפה" של הנפטר בעזרת סכין-צור מיוחדת בצורת זנב-דג כדי שהנפש תשתחרר בקלות מהגופה).

ואם מזכירים נפש: בתפילה הכי-שגורה ביהדות, המכוּנָה "קריאת-שמע" והנהגֵית פעמיים ביום וגם ליד גוסס, בעת מסירת-נפש על קידוש השם ומצויה בתפילין ובמזוזה, נֶאֱמָר (דברים ו': 5): "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מְאוֹדֶךָ" – והפרשנים מתפתלים (ואפילו הציעו – "מאודך" זה מָמוֹנְךָ…). לכל המכיר כיצד המצרים הקדומים הבינו את העצמיוּת של האדם, העניין פשוט: רוח האדם מורכבת משלושה חלקים: ה"כָּא" (שסימלוֹ זוג זרועות פרושות אל-על), שהוא הלב – מושב ההחלטות, התבונה והמחשבה – על תכונותיו הנעלות והוא העומד לדין בעולם הבא; ה"בָּא" (שסימלוֹ עוף הביצות כַּפָּןַ) שהיא הנפש (היא-היא "ציפור הנפש"!) השומרת על הקבר ועל הקשר עם עולם החיים, דואגת לאזכרת המת ולטקסים הקשורים בכך וכן להופעתו בחלומות; וה"אָח'" (שסימלוֹ העוף מַגְלָן=אִיבִּיס והמייצג את אל החוכמה) שהיא הנשמה, התגלמות כישוריו, פעילותו ותכונותיו הפיזיות. עתה נראה לי שהפירוש הוא די-פשוט ומשמעותו "שמע חביבי! תאהב את אלוהיך בכל יֵשׁוּתך".

וזה מזכיר לי שנסחפתי קמעא בעניין הנפש ונחזור לנושא גלגולי השורש ש-מ-ע באזורנו. המקרא (דברי הימים א', ד') מביא כרוניקה בלעדית: בשלהי המאה השמינית לפנה"ס פושטים בני שבט שמעון מנחלתם המקורית (שהשתרעה מבאר שבע ומזרחה ) על כל חבל הבשור התחתי, מנשלים את המעוֹנים, אנשי מעון שמרכזם בין ניר עוז לנירים (המגורשים כ-10 ק"מ צפונהּ-מערבהּ ומקימים שם מרכז חדש באותו השם?) ומתנחלים במקומם. ניתן להבין מהרמזים הפזורים בתנ"ך כי בעקבות ההשתלטות הזאת מוקמים לפחות ארבעה ישובים: באר שֶׁמַע, שְׁמַע, מִשְׁמַע ושִׁמְעִי. כמובן, מיד ניכר ששמותיהם מורכבים מִנְּטִיוֹת של ש-מ-ע, השורש של שם האב הקדמון שמעון. קיימת גם תְּהִיָּה מה היה אופיָם של ישובים אלה, המוגדרים במקרא כ"ערים" או כ"חֲצֵרִים". רב הפיתוי לזהות כאן אפיוּן ידוע במקרא, המונה שמות ישובים כשמות פרטיים של צאצאי אב קדמון; למשל, חמש בנותיו של צְלָפְחָד בן חֶפֶר (במדבר כז') – מַחְלָה, נועה, חוגלה, מילכה ותירצה – היו שמות של ישובים בשומרון וזה אולי המקרה גם עם שניים מישובי שמעון – משמע ושמעי (השניים האחרים היו שמות-ישובים בוודאות).

ציור - ארנון אבני

שאלת אופיָם של הישובים ב"הַרְחָבָה" של נחלת שמעון מתחדדת לאור אורח חייהם של בני השבט, שהיו נוודים למחצה – כמו שאר שכניהם באזור – ושהיו להם, בהתאם לרשימות היחס במקרא, קשרי-דם עם יושבי-קבע (יהודאים, כנענים, אדומים) ועם נוודים למחצה (ישמעאלים, מִדְיָנים). זהו שילוב מרתק מבחינה אֶתְנִית ורבות השאלות שעדיין תלויות ועומדות. האם הישובים במועצה האזורית אשכול לפני 2800 שנה היו מאהלים, צְבָרים של בקתות או כפרים של ממש? מהו הקשר בין השכבות המתוארכות לאותה התקופה בתילים (שרוחן, גמה, הרור, שרע) לבין הישובים? האם מערך ההתישבות נוצר ספונטנית או שבייסוּדו היתה מעורבת אדמיניסטרציה כלשהי? האם התהליך היה דומה להקמת הכפרים עבור הבדוים שארגן השלטון העות'מאני כאן בסוף המאה ה-19 (כפי שסוּפר ב"ככה זה" 64) ? (ולמי הם שִלמו ארנונה?…).

דן גזית

 

[*] השפעת שירת הניצחון המצרית טבועה גם ב"עלילות האֵלה ענת", חלק מהאֶפּוֹס הכנעני שהתגלה בעיר הקדומה אוּגָרִית (רַאס אֶ-שָּמְרָה) שבחוף הסורי (ליד לטקיה) והוא מצידו השפיע רבות על השירה במקרא – בקטעים אחדים עד-כדי זהות.

פורסם לראשונה ב "ככה זה , גיליון-99"

 

 

השארת תגובה