שירים

כָּ ל  חַ יַּ י  אֲ נִ י

 

              כָּל חַיַּי אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל

              אֶל צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף

              בְּצָהֳרֵי קַיִץ בּוֹעֲרִים רָץ

              בִּשְׁלִיחוּת דְּחוּפָה לַמַּכֹּלֶת וְהָאוֹר

              צוֹרֵב וְהַחַמְרָה צוֹרֶבֶת בֵּין

              צֵל-עֵץ לְצֵל-עֵץ מְפַתֶּה

              הִשָׁאֵר תַּחְתַּי טְבוֹל בַּצּוֹנֵן.

              בּוּעָה וְעוֹד אַחַת תְּפוּחַת-מַיִם

              מֵאֵיפֹה הַמַּיִם עַל הַצַּד הַיָּחֵף רוּץ

              בַּיְּקוֹד לַמַּכֹּלֶת צֵא לָאוֹר-חוֹם לְדֶרֶךְ

              הַצֵּל הַבָּא שֶׁל כְּוִיּוֹת-חַיַּי מוּלִי

              אֲנִי מְדַלֵּג מִצֵּל-אֶל-צֵל כְּיֶלֶד יָחֵף

              בְּעַפְעַפַּיִם צְרוּבוֹת נְהָרָה.

שְׁ בִ י ל   שׁ וֹ אֲ ב וֹ ת    הַ מַּ יִ ם בתל שרוחן

 

לַהַט הַחַמָּה הַמִּתְהַפֶּכֶת

שָעַט בַּמִּדְרוֹנוֹת;

עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת נוֹשְׂאוֹת הַנְּבָלִים

בַּסֻּלָּם הַמֻּצָב, כְּבַחֲלוֹם.

שְׁבִיל שׁוֹאֲבוֹת הַמַּיִם טֻוַּח

בְּמַטָּח אֶגְלֵי זֵעָה.

שׁוּב אֵשׁ עַל מֻצָּבֵינוּ?! תָּהַה

הַקַּשָּר מִגִּבְעָה 69

הַשּׁוֹכֵב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

וְהַהֵד חָג,

מְטַאטֵא בְצִלּוֹ נְשֹׁרֶת פּוֹעֶמֶת

שֶׁל אֶבְרוֹת מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים

אֶל חֵיק הַשְּסָעִים הָעַתִּיקִים

שֶבֵּין הַבְּתָרִים.

Image from page 49 of "The Holy Land and Syria" ,1922

 שוב נשלחתי לעמוד בפינה

   קפצתי לשוא. זאת היתה רק נקישה בדלת.

עמדה שם חיילת:

שלום, אני מפיקוד העורף.

עורף יפה היה לה.

טוב לדעת שאני עדיין בעורף.

עם הישמע הצפירה אתה צריך להיות כאן.

עם הפנים לאן?

אל הארון הישן עם כל התדפיסים

והטיוטות של מאמרַי וּסְפרַי וּרשימותַי וּלְמטה

הצעצועים של הנכדים?

לא חשוב, העיקר לא לרוץ, בגיל שלך

לא טוב ליפול. אם יש זמן, בחוץ המקלט קרוב

אבל תְפָנה את הדרך ממכשולים. לא ליפול.

תודה, חיילת מפיקוד העורף.

אני חושב שאשאר עם הטיוטות והתדפיסים והצעצועים

מְחֻבָּק עד הבּוּם.

                                                                                     דן גזית, ינואר 2009.

המקאמה על אַבְרָמֶק מלך פולין

(בעקבות אירוע היסטורי)

 

 

ויהי בימי גדוּלתה של פולין המאוחדת עם ליטא,

מי ימלוך על המדינה – זאת אסיפת האצילים החליטה.

והנה מת המלך והאצילים התכנסו להחליט

מי ישב על הכס – אך לא הגיעו לתכלית:

זה טיפש וזה חלש וזה רשע וזה צולע –

וממלכת פולין יתומה, מה יהיה עליה ?

 

ויפנו האצילים לבישוף – ראשם של הכמרים –

שהיה ידוע בקסמיו ובכוחותיו הנסתרים:

תן עצה, מה נעשה ואיך מלך נבחר ?

חשב וחשב הבישוף ואז אמר: מחר,

עם שחר, הראשון שאת הגשר יחצה –

הוא המלך שאלוהים רוצה.

 

השכימו האצילים בבוקר ולגשר חשו במרוצה –

ומן הערפילים הגיח אברמק הרוכל עם המריצה…

תפסו האצילים את היהודי, הניפוהו אל-על

והריעו: יחי אברמק הראשון, מלכנו המהולל!

                   *  *  *

ואברמק מָלַך בחכמה ופולין נשמה לרווחה

ובימי בנו יַאצֶק הממלכה פרחה

ויאצק טבע מטבעות עם אותיות עבריות

כדי שאף אחד לא יגיד: "לא יכול להיות !

מלך יהודי בפולין ? – סיפורי מעשיות" – – –

אך נותרו לנו המטבעות לעדויות !

הִיֶּרוֹגְלִיפִים

                               

 

אַתְּ חוֹזֶרֶת וְאוֹמֶרֶת

שֶׁאֲנִי מְסֻבָּךְ כְּמוֹ הִיֶּרוֹגְלִיפִים;

רְאִי

כַּמָּה הֵם מוּבָנִים וּפְשׁוּטִים:

הִנֵּה

אִישׁ זָקֵן, שָׁעוּן עַל מַטֶּה וּמַבִּיט לְאָחוֹר עַל

בַּיִת

וְיֶלֶד

וְלֶחֶם

וְצִפּוֹר

וְעָנָן

וּסְפִינָה

וְדִמְעָה

וּפֶרַח

וּבַסּוֹף – מִין סִימָן שֶפֵּרוּשׁוֹ בְמִצְרִית: "אֵלֶּה הֵם חַיֶּיךָ".

אָז מַה כָּל-כָּךְ מְסֻבָּך כָּאן?

 

Public Domain Via Wikimedia

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר

חָם הָיָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר בִּבְאֵר-שֶׁבַע, אֹבֶךְ צְהַבְהַב

מֵרָמַת-חוֹבָב הִדְמִים אֶת שְׁאֵרִית זְעָקוֹת הַלַּיִל.

הַיּוֹם שָׂרָה לֹא שָׁרָה שִׁיר שָׂמֵחַ. הִיא קִרְקְשָׁה בַסִּירִים בְּשֵׂעָר סָתוּר.

כְּבָר הִסְכִּינָה לַשָּׂרֶטֶת בִּבְשָׂרָהּ.

צְפִירוֹת מִן הַמָּסוֹף הַסָּמוּךְ סִמְּנוּ: כַּאן מְסֻכָּן. סְעוּ.

 

הַטּוּזְטוּז עָצַר בִּצְרִימָה וְיִצְחָק צָץ

אִמָּא, אָכַלְתְּ, לֹא? לָמָה אַתְּ לֹא אוֹכֶלֶת כְּלוּם כְּמוֹ

הַמָּקוֹם עַל שְׂפַת הַיָּם. כַּחוֹל.

הָאֵשׁ מְאַכֶּלֶת, אֵשׁ עוֹלָה בַּסְּבַךְ בָּךְ אַל תִּשְׁלַח אַךְ

צָחִיק בָּרַח, אַל תִּירָא, אַל תִּירָה! חֲדַל אֵשׁ!

 

מוּנָח אַפְּרַקְדָּן עַל הַקְּרָשִׁים וְהִנֵּה הַרְבֵּה כוֹכְבֵי-שָׁמַיִם

מֵעָל. הַשְּׁכֵנָה אָמְרָה לַכַּתָּב: אֲנִי לֹא מְעַכֶּלֶת מַה שֶּׁקָּרָה.

הוּא הָיָה יֶלֶד טוֹב. גַּם עָשׂוּ לוֹ בְּרִית-מִילָה בְּאוּלָם

כְּמוֹ לְכֻלָּם. אָמַרְנוּ שָׁלוֹם בַּמַּדְרְגוֹת. אֵיזֶה אָסוֹן.

לַהַט הַשֶּׁמֶשׁ דָּקַר בַּשְּׁכוּנָה וְהִבְזִיק עַל הַסַּכִּין.

 

27.6.10

מִגְדַּל-קֻבִּיּוֹת

מִגְדַּל-קֻבִּיּוֹת

כָּל בֹּקֶר אֲנִי

בּונֶה, בּוֹנֶה מִכָּל

מוֹדְעוֹת הָאֵבֶל שֶׁבָּעִתּוֹן

רִאשוֹנוֹת אֲנִי מַנִּיחַ בִּקְפִידָה

אֶת הַמּוֹדָעוֹת הַגְּדוֹלוֹת שֶׁל הַחֲשׁוּבִים שֶׁזָּכוּ

וּבָאֶמְצַע אַחַת בְּאַנְגְּלִית

וְהֵן הֲכִי-טוֹבוֹת לְבָסִיס יָצִיב כִּי הֵן

כְּבֵדוֹת-מִסְגֶּרֶת וְשׁוֹפְעוֹת-חֲתוּמִים וּמִשְׁתַּתְּפִים בְּצַעַר

וּמֵעֲלֵיהֶן לְפִי הַסֵּדֶר בָּאוֹת הַקֻּבִּיּוֹת הַשְׁטוּחוֹת

עִם הַשֵׁמוֹת הַסְלַאבִיִים הַאֲרֻכִּים וּמֵעַל

הַמָּלְבֵּנִיוֹת שֶׁהֵן הַזּוֹלוֹת הַסְּטַנְדָּרְטִיוֹת כְּמוֹ

בְּצַעַר רָב וּבְיָגוֹן קוֹדֵר יוֹשְׁבִים שִׁבְעָה אֵצֶל

נָא לֹא לָבוֹא בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבָּע כִּי

הַלְּוָיָה הִתְקַיְּמָה כְּבָר אֶמֶשׁ.

וּלְמַעֲלָה-לְמַעֲלָה הַקֻּבִּיּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁל

גִמְלַאֵי חֶבֶר וְכַאֵלֶּה שֶׁכְּבָר אָזְלוּ

קְרוֹבִים וְכֶסֶף.

מִגְדַּל-קֻבִּיּוֹת בַּל-יִמֹּט-לָעַד וְתוֹמֵך בָּעִתּוֹן.

 

                                                                      דן גזית, 3.4.12

מעשה בדרקון זללן וּבחייט תַּחְבְּלָן

 

בארץ פולין, בפלך גליציה, לרגלי הרי קָרְפָּטְיָה,

בעיר היפה קרקוב גר לו החייט מָתְיָא.

הוא חי לו בשקט עד שיום אחד שמע

כי ברחוב מתחוללת ממש מהומה.

יצא ושאל את האנשים:

מדוע אתם כה נרגשים?

ענו לו מייד: "אתה זוכר, לא-כן,

את וְלַאד הזקן מהכפר השכן

שתמיד סיפר סיפורים משוּנים

על מערות ועל דרקונים

וכולם לעגו לו: טמבל אומלל –

אל תבלבל את המוח בכלל! –

שתדע לך, מתיא, זה מה שקרה:

שני נערים מצאו מערה

וּפנימה השליכו, סתם-כך, אבנים –

ואז זינקה להם אש מִבִּפְנים

וּדרקון התעורר ודרש יום-יום מס

נערה או כבשה, כי אחרת יכעס

וישרוף את העיר ויטרוף את כולם".

וּמתיא חשב: לעולם, לעולם

לא אתן לַמִּפְלָץ את העיר להשחית!

נכריע אותו בְתִרְגֹּלֶת מוחית!

 

 

 

על עור של כבשה ששימש כשמיכה

שָפַך ערימה של גופרית מסריחה

ואז מתיא-חייט השחיל חוט במחט

ותפר את שולי השמיכה ביחד

ויצר דחליל-כבשה לתִפְאָרָה

שהניח בלילה בפתח המערה.

 

וכמובן בבוקר הדרקון קם

ראה את ה"כבשה" וּמיד עשה "הָםםם"

וּלפתע הרגיש כזאת צָרֶבֶת במעיים

שאץ-רץ לנהר והתחיל לשתות מים;

הוא שתה מאה טון מים לפחות

ואז ב"בּוּם" גדול התפוצץ לחתיכות!!!

הוי, איזו שמחה אחזה בקרקוב העיר

רקדו ברחובות  עד הבוקר האיר

פתאום נשמעו חִצְרוּצים בכל הפלך

ולבית של מתיא הגיע המלך!

והמלך אמר: "אתה גיבור אמיתי

לכן אני מציע שתתחתן עם בתי,

וּכשאזדקן, בכל שפה ולשון

שמך יהיה  המלך מתיא הראשון !"

וּמתיא והנסיכה התאחדו בנשיקה –

וזה סוף הסיפור על קרקוב העתיקה.

 

עיבוד חפשי של דן גזית עבור נכדיו לאגדה פולנית שהודפסה בנוסח אנגלי על-גבי חולצה שהובאה מפולין על-ידי חתנו בעז זלמנוביץ.

רומא, אוקטובר 2006

 

שבע גבעות הלוך וירוד

מַטָּה השתרכתי בין צללי האנדרטאות שפוּף

ממשא המנורה הרכונה בקמרון השער.

 

רומא – אַת דַּאֲבָה יצוקה באבן, מַתְּרֶסֶת מול אדם ואֵל

טְריפְּטיכוֹן* של forza – pizza – piazza *

מַטְבֵּעַ של המרד הגדול לא השלכתי לאחור ב Fontana di Trevi

 

רִפְאֵי-אבן חלולי-עינים הָדַפוּני ממבוי למבוי

סָחוט בין אוֹפּוּס טֶסְטַכֵּאוּם לאופוס רֶטִיכּוּלַטוּם*

ואגרופי הקמוץ לא מרפה מכרטיס הטיסה הביתה.

 

 

 

  • טריפטיכון – צירוף ציורי בן שלושה חלקים, בדרך-כלל בר-קיפול.
  • פורצה – כוח.
  • שתיים משיטות הנחת-לבנים בעת העתיקה.

 

 

 

                                                                               רומא, 25.10.06

 

image copyrights Moyan Brenn Via Flicker | CC-BY-2.0
By: DAVID ILIFF Via Wikimedia | CC-BY-SA 3.0

 

  עֲ קֵ דָ ה   בַּ מִּ טְ לַ ע (="מיתלה")

 וַיָּקָם וַיַּהַרְגֵהוּ אָרוּר לָמָה

אֵין דְּמֵי-אָחִיךָ צוֹעֲקִים בַּלַּיְלָה

מִן הָאֲדָמָה וְאֵין אוֹת וְאֵין מוֹפֵת לִי

נָע וָנָד בְּמִדְרוֹן הַטְּרָשִׁים כָּל הַלַּיְלָה וְכָל הַלַּיְלָה

הַהוּא נַצְנָצִים וְקוֹלוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים וּצְעָקָה אַחַת

אֲרֻכָּה מֵעָלַי עוֹבֵד צוֹעֵק רִמּוֹן רִמּוֹן רִמּוֹן

וְאֵין לִי מָנוֹחַ עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה כִּי אוֹת

שָׂם לִי לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אוֹתוֹ אַךְ

אֶת-בְּנוֹ חֲנוֹך לְקַחוֹ אֱלוֹהַּ

מֵאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן

כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קַיִן כָּל הַלַּיְלָה

נַצְנָצִים וְקוֹלוֹת וְזִיפֵי-זְקָנוֹ

נוֹבְטִים כְּדֶשֶׁא שָׁחוֹר גַּם בְּמוֹתוֹ פְעוּר-עֵינַיִם בַּוַּאדִי

בְּהַס הַמְּנוֹעִים לוֹהֵב הַזַּחְלָם וְלֹא אֻכָּל וְרִצְּדוּ הַצְּלָלִים

כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.

 

 

 

                                              אוקטובר, 2010

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מִשְׁתַּלֵּב

 

כְּשֶׁאֲנִי מֵקִיץ בַּבֹּקֶר בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת אָז אַחֲרֵי הַהַשְׁתָּנָה הֵן

נִפְקַחוֹת לְמֶחֱצָה וַאֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת דֶּלֶת הַבַּיִת לִרְאוֹת רֶגַע אֶת הָעוֹלָם

הַכֹּל בְּסֵדֶר . וְאָז לוֹחֵץ עַל לְחִיץ סְטַרְטְ קוֹמְפְּיוּטוֹר, שׁוֹתֶה שְׁנֵי קָפֶה

עִם סֻכְּרָזִית  וּמִתְיַשֵּׁב מוּלוֹ בְּעֵינַיִם פְּעוּרוֹת כִּי צָרִיךְ

כָּך אָמְרוּ לִי תִהְיֶה מוֹדֶרְנִי עַדְכַּנִי תִשְׁתַּמֵּש בְּשֵׁרוּתֵי הַמַּחְשֵׁב

אִי-אֶפְשָׁר הַיּוֹם בְּלִי מַחְשֵׁב: תִּשָׁאֵר מֵאָחוֹר וְיִצְחֲקוּ מִמְּךָ; אַל תֵּעַלֵּב

 תִּשְׁתַּלֵּב.

 

מַה זֶּה אֲנָשִׁים לֹא יְשֵׁנִים בַּלַּיְלָה וּבִמְקוֹם לִישֹׁן שׁוֹלְחִים

מֵילִים הָאֶחָד לַשֵּׁנִי וְגָם אֵלַי מְגִיעִים כֹּל מִינֵי וַאֲנִי

חַיָּב לִקְרֹא אוֹתָם כִּי מַה יִּהְיֶה אִם בְּמִקְרֶה אֶפְגֹּשׁ

אֶחָד מֵאֵלֶּה שֶׁלֹא יְשֵׁנִים וְהוּא יָגִיד לִי שָׁלַחְתִּי לְךָ

לֹא קָרָאתָ? לֹא חָתַמְתָּ? לֹא הֵגַבְתָּ? לֹא הֶחֱזַרְתָּ?

תִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּרֶפְּלַי, בְּפְּרִינְטְ, בְּאוֹפֵּן, בְּסֵיבְ,

תִּשְׁתַּלֵּב.

 

בְּדִמְדּוּמֵי יְקִיצַתִּי אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי לָמָּה

אֲנִי מֶה עָשִׂיתִי שֶׁמַּגִּיעַ לִי מַה זֶּה חָשׁוּב כֹּל-כָּךְ כִּי

כָּתוּב בָּהוּל, דָּחוּף, קְרָא בְּעִיוּן עַד הַסּוֹף אֲפִילוּ אִם זֶה בְּאַנְגְלִית

מָה הַשָּׁעָה. כְּבָר? אוֹי, הִנֵּה צָהֳרַיִם כִּמְעַט וְהֵם

בָּאִים דְּחוּפִים עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָא: אוֹפֶּן-סְטַרְטְ-סַיְן-צֶ'ק- הֶלְפְּ! הֶלְפְּ!

אֵיפֹה הַדֶּלִיט, לָמָּה הוּא מִתְמַהְמֵהַּ

בַּפַּעַם הַמֵּאָה.

 

רֶגַע, זֶה הַטֶּלֶפוֹן. שָׁלוֹם, כֵּן קִבַּלְתִּי, מְעַנְיֵן מְאֹד דַּוְקָא

כֵּן, שָׁלַחְתִּי לַחֲבֵרִים, תּוֹדָה. רֶגַע, מַה קּוֹרֶה עַכְשָׁו בַּמָּסָךְ

הַכֹּל שָׁחוֹר. שִׁיט, מַה כָּתוּב פֹּה בְּקָטָן – אֵיפֹה שַׂמְתִּי אֶת

הַמִּשְׁקָפַיִם – אֶרוֹר. אָרוּר אַתָּה בְּעַצְמְךָ, טֶמְבֶּל.

הִנֵּה כָּתַבְתִּי לְךָ: טֶמְבֶּל – ט, מ, אֵיפֹה כָּאן ה-ב לָמָּה

בַּקָּצֶה בַּפִּנָּה לְמַטָּה זֶהוּ, וְעַכְשָׁו – ל. דַּי, תַעֲזְבוּ, זֶה מְסֻכָּן ?

 אֲנִי לֹא מִכָּאן

 

.

                                                                                                     10.4.2010