“גוש בארי”

(מתכון עתיק לשפע חומרי?)

והנה – סיפור מן העבר הרחוק על מִתְחָם שאני מכנה אותו “גוש בארי”. הרקע למעשה היא החלוקה המוניציפָּלית של הארץ ברוב תקופת שלטון רומי וביזנץ (מאות 7-3 לספירה): הארץ חולקה לשלוש פרובינציות וכל שטחהּ צפונה  לקו רפיח-עין גדי-מידבא חולק ל”תחומי-ערים”, מלבד חמש “אחוזות-כתר” בדרום: עין גדי וארבע בחבל הבשור.

בתחומי הערים פעלה מערכת-מסים סגורה, כלומר כל תחום ותחום תִחְזֵק את עצמו, אך ההכנסות מאחוזות הכתר זרמו ישירות לקיסר.

ועתה ל”גוש בארי”, החבוק באגני הנחלים בּוֹהוּ, סַחַף, נִצְרָה וסַעַד (והכולל אותם) שבצפון חבל הבשור התחתי והמשתרע על כ-25 קמ”ר = כ-25 אלף דונם, ממזרח לעמק המרזבה בין רכס הכורכר השני והשלישי (בספירה מהמערב) – כיום בערך בגבול רצועת עזה. בגוש צנוע זה מרוכזים כתריסר מצבורים נרחבים וצפופים של מיתקָנים בני התקופה הנזכרת לעיל המייצגים עיירות, כפרים, כפרירים, חווֹת ומנזרים ולכל אחד מהם בממוצע נחלה בת כאלפיים דונם (ברוּטו) בלבד! צפיפות כזאת – הגדולה בארץ – באזור בעל קרקעות כּוּרְכָּריות דלות ברוּבוֹ ומחסור מוחלט במקורות-מים ספונטניים (מעיינות), מעוררת תמיהה.

הפתרון לשפע הזה טמון אולי במערכת הרָשוּיות המורכבת של הגוש: התקיים בו מפגש ייחודי של גבולות ארבע יחידות מִמְשָׁל – שלוש אחוזות-כתר (גרר, קונסטנטין ושוק-מזון) ותחום-עיר (עזה) – וראו במפה המצורפת (*); מסתמן כי סוד פריחתו היישובית של “גוש בארי” היה בניצול אפשרויות הסחר ואמצעֵי התשלום במערכת מורכבת ומגוּוֶנֶת כזאת, כאשר ברקע תומכת רשת צפופה ויעילה של מנזרים עשירים המתעֶלֶת השקעות כנסייתיות אל האזור. נראה לי כי כל אחוזה התמחתה בגידול אחר (אחרת היו מייסדים אחוזה אחת בלבד – יותר קל לניהול…) וברוּר שהן שונות מתחום עזה – מטרופולין שאף הנפיק מטבעות בעצמו – בפוטנציאל הפיננסי-כלכלי שלהן. לכך יש להוסיף שלושה גורמים כלכליים חשובים ביותר, המאיצים את המסחר, המערכת הכלכלית ואת היבוא והיצוא: הקִרבה לנמל עזה – אחד מהנמלים הפעילים ביותר בחוף המזרחי של הים התיכון בעת ההיא; הצמידות הבלתי-אמצעית לדרך הבינלאומית העוברת לאורך רצועת החוף; הסמיכות לדרך רוחבית חשובה שקטע ממנה, בקרבת בארי “היְּשָׁנָה”, היה מצויין במפות הישנות בכינוי “דרך המלך” (דַרְבְּ א-סֻּלְטַאן; ותודה לרמי חרובי) והשתייך, כנראה, למניפת הדרכים הקשורה לדרכי הסחר המדברי (הידועים בכינויים התיירותי “דרכי הבשמים”).

כבר הוזכר לעיל המחסור המוחלט בנביעות ספונטניות בגוש בארי. גם הבארות המעטות שבגוש בארי (בעיקר בשוליו הדרומיים) נראות כבנות שלהי התקופה העות’מאנית, המלחמה העולמית הראשונה ותקופת המנדט. בסקרים הארכיאולוגיים אותרה עד-כה באר ביזנטית אחת בלבד, קרוב למפגש הנחלים בשור-אסף (ותודה לאמנון גת): מֵי התהום בגוש מצויים בעומק רב, כ-40-60 מ’ מתחת לפני השטח, עומק שדרש מאמצים יוצאי-דופן בעיקר בתשתית גיאולוגית בעלת פריכות גבוהה כמו בגוש בארי. לעומת זאת, תועדו גם בריכוזי המגורים העתיקים וגם במרחבי השטחים החקלאיים המדרוניים שֶׁבַּגּוּשׁ מאות בורות-מים, הן כיחידים והן באשכולות ונוצר הרושם כי כל טיפת-גשם באזור נוצלה היטב. יש להניח כי גם הזרימות העונתיות בארבעת הנחלים המקיפים את האזור נוצלו, אף-על-פי שעדיין לא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים (סכרי-הטייה, אמות-מים וכו’) חד-משמעיים לכך, המשוּיָכים לתקופה הנידונה.

אכן, חגיגה גדולה היתה בגוש בארי באלף הראשון לספירה…

דן גזית.

[