“המזרח הרחוק” זה כאן

(“כאן” – משמע בפאתי ישוב בצפון הנגב)

יש הנודדים להודו ולתאילנד “לחפש את השקט הנפשי ולטעון את הסוללות”. אצלי מנגנון ההֵרגעוּת פועל אחרת: כבר שנים רבות זה קורה לי כשאני מעביר הרצאות בהתנדבות ליחידות-מילואים.

ביום רביעי שעבר חָבַרתי אל גדוד מילואים שעָרַך בַּשֶּׁטַח ערב-מְפַקֵּד יחידתי באמצע שֵׁרוּת של שלושה שבועות. חַיָּל-נהג צעיר אסף אותי משער הקיבוץ מוקדם למדי וכך היה סיפק בידי “לסקור היטב את השטח”: הסתובבתי ביניהם; עם אחדים יצרתי קשר ונערך בינינו “תִחקוּר הדדי”. התרשמתי עמוקות – עד כדי התפעמות – מהשקט ומהיעילות שבהן התבצעה ההתארגנות לקראת הערב; הרמקול – שהיה תלוי מתחת לצמרת עץ-אשל עָנֵף – פלט בלחש לחנים מוכרים; הניקיון הבהיק; לא הייתה כל הרמת-קול ולא נשמעו גערות וקללות; כל כמה דקות הגיחה מהאפלולית היורדת אט אל חוג האור  טיולית נוספת עמוסת חיילים, ופריקתם נערכה כמעט בדממה; מידי-פעם היה ניגש מישהו אל בני-שיחי, מבקש סליחה ושואל אם צריך עזרה; לשאלתי – הם סיפרו לי שהייתה התייצבות מלאה לאימון, והבנתי שכך נוצר האמון ההדדי ביחידה. בפינה הסתודדה קבוצת קצינים שאִרְגנה בשקט את התדלוּקים למחר.

הכל – מהטבחים ועד המג”ד – היו במדים (לא כפכפים, לא טי-שירט, לא ג’ינס, לא מצנפות צבעוניות), הופעה המצביעה על התפיסה: “אנו רציניים; באנו למלא משימה ונעשה אותה בשלמותהּ, ככל שיידרש ואף מעבר לכך, בכל מאודנו”. בתור הארוך לארוחת הערב אף אחד לא “חתך” (והם היו מורעבים – נוכחתי בכך כשהסבתי איתם לשולחן). גם המג”ד ושאר המפקדים עמדו בתור כמו כולם.

החשיכה ירדה, אורות נדלקו וכל הגדוד, היָשׁוּב בצפיפות על מורד מתון של גבעה חולית, האזין בדריכות לדברי המג”ד, שריגשו אותי כמעט עד דמעות: הם הזכירו לי את דִבְרֵי מוּמִיש-אוּלִי המפקד לחייליו בספר “אנשי פַּנפִּילוֹב” שקראתי בנערותי עשרות פעמים. המג”ד הגדיר לגדודו במדויק מהו האויב במלחמה הבאה ואיך להתמודד איתו: האויב יהיה הקרע שהחייל יחווה בין נאמנותו לחבריו הלוחמים בגדוד והצורך להתייצב במהירות ביחידה לבין הדאגה למשפחתו הנותרת בעורף מֻכֶּה-טילים בכל הארץ.

אחר-כך הגיע תורי: סיפרתי, במשך קרוב לשעה, על האזור שבו הם מתאמנים (אתם יודעים – תיאור גיאולוגי וגיאוגרפי, תכסית טבעית, אקלים, מים, תהליכים היסטוריים, עתיקות, נוודים ויושבי-קבע) וסיימתי במשפט: “הייתה לי זכות גדולה להכיר אתכם, והזכות הזאת תעזור לי לישון יותר טוב בלילות”.

אחד מאנשי היחידה שהסיע אותי בחזרה הביתה בלילה שאל שאלות רבות על קיבוץ גבולות ואחרי שתיקה ארוכה אמר: “אולי אתם בגבולות לא יודעים, אבל המייסדים שלכם הם החלוצים האמיתיים; בזכותם ובזכות שכמותם המדינה קיימת”. רציתי להשיב לו “זה הדדי” אבל כבר הגענו ולא הספקתי.

דן גזית

• ומה לי ולהדרכות של אנשי מילואים? העניין החל כאשר שוחררתי מחובת שֵׁרוּת במילואים (שֶׁמִּלֵאתי באדיקות!), אי-אז בראשית שנות ה-80 (במכתב הביתה; אז הדואר עוד תפקד יפה…). נסעתי לפיקוד הדרום בבאר שבע ו”נדנדתי” לקצינת החינוך: “בסדר, קיבלתי אישור בכתב שאני כבר זקן לבט”ש, אבל אני יכול לתרום הרבה בידיעת הארץ!”. אחרי כמה “ג’וֹבּים” קטנים פה ושם, ערב אחד נשמעה נקישה בדלת ביתנו ונכנס קצין צעיר, ג’ינג’י נחמד: “ערב טוב, שמי חיים הוּבֶּר (=נכון, היום הוא בכיר במִנְהל מקרקעי ישראל). שלחו אותי מהפיקוד להקים ענף לחינוך ולידיעת הארץ (“נֹעַם” = נוף-עַם-מורשת) בבסיס צאלים ושֶׁאֶפְנֶה אליך…”. מאז הכשרנו יחדיו דורות של מש”קיות-חינוך בצאלים, בנינו “תיקי-שטח” לפי “שטחי האש” השונים וניסינו לדובב את הסביבה בלשון מובנת לחיילים המתאמנים בה. כיום הנני ממשיך ומנסה להכשיר דורות כאלה, אך בבסיס האוגדה שלנו – ועוד היד נטוייה.