(עלינו ועל סביבתנו – פרק א’)
במרחב שבין מכרות הגופרית לבין אנדרטת האנז”ק ניתן לפגוש – בימות הקיץ, כמובן – שפע יוצא-דופן של צַבֵּי יַבָּשָׁה. האם קיים קשר בין מציאות כמות גבוהה של גופרית בקרקע לבין הִתְרַבּוּת צבים*? האם הם יודעים משהו שיכול לשנות את המאזן הדמוגרפי בארץ?
בין צומת גילת לבין גשר הרכבת החדש שהוקם ליד אשל הנשיא מעל הכביש, כביש 25 מתעקל חמש פעמים. אמנם הנוף הוא מעט גלי, אך בשום-אופן אינו מצדיק עיקולים כאלה אלא כביש-סרגל שיגרתי. מה שקרה כאן הוא שימור זיכרון תחבורתי-היסטורי למהדרין: מתכנני הכביש המנדטורי שנסלל ב-1938, ניצלו בקטע זה את סוללת מסילת הברזל העות’מאנית שיצאה משימוש כעשרים שנה קודם לכן. באותה מסילה, הקטרים היו עדיין חלשים ולכן הבונים העדיפו להאריך את הדרך על-ידי פיתולים על חשבון השיפועים (מה שמכונה “לנוע על קו-גובה”). בשנת 1959 מע”ץ הרחיבה את הכביש – אך הותירה אותו במסלולו על גבי סוללת הרכבת ואידך זיל גְמוֹר…
כשהוקם מאגר נחל עוז (ליד עלומים), נקראתי – כארכיאולוג המחוז – לבדוק את השטח. המציאה העיקרית שלי היתה שרידי מוצב עות’מאני גדול, המתועד בכתובים, מימי המלחמה העולמית הראשונה. במערב השטח היה רכס כורכר נמוך וכמעט כולו היה חלול בבונקרים, עמדות ותעלות-קשר. הודעתי זאת למנהל העבודה של קק”ל בשטח, אך הוא העדיף למלא את שטח הרכס בסוללת עפר שפוך ומהודק (מבלי לרסק תחילה את החללים בבסיס הרכס). את התוצאה הכל זוכרים: עם מילוי המאגר במים, חלחלו אלה אל מתחת לסוללה המערבית, מוטטו אותה ומזרח עזה הפך לוונציה…
בשנת 1964 הופיעו בחצר קיבוץ זעיר במועצה שני אנשים, כנראה מדרום אמריקה, ובקשו לערוך הסכם עם הקיבוץ: “יש לנו גידול חקלאי הנושא רווחים מובטחים והמתאים בדיוק לקרקע ולאקלים שלכם; תנו לנו להשתמש באחת מחלקותיכם ומים במשורה – ולא תצטערו”. הצעתם נשמעה מוזרה, בעיקר כי הם התעקשו להסתיר את מהות הגידול החקלאי המסתורי (“זהו סוד מקצועי”). הקיבוץ הזעיר, שהיה גם מאוד זהיר, דחה את הצעת הצמד המשונה. היום – תאגיד החוחובה של מח”ע (משקי חבל עזה), בארי וחצרים מייצר יותר משליש התוצר העולמי וגורף מיליונים.
כארבעה קילומטרים מדרום לאופקים כרוי בסלע צמד מחצבות עתיקות אדירות. בשנת 1917, ערב כיבוש באר שבע בידי הבריטים ובעלי בריתם העולים ממצרים, חנתה במקום יחידת פרשים מניו-זילנד; אחד מהפרשים חרט בקיר המחצבה את שמו, מספרו האישי וגם NZ, לאמור – ניו-זילנד. חברים מהעמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה חקרו והגיעו עד למשפחתו, שהקים כשחזר הביתה בשלום.
ל”דרך השדות”, שהיום כבר סלולה באספלט (ואפילו צה”ל שמח להשתמש בה) – יש היסטוריה ארוכה – מאוד ארוכה. ראשיתה כסעיף של דרכי הסחר המדברי ( הידועות כמותג התיירותי “דרך הבשמים”): דרך הבאה ממזרח, עוקפת את ים החולות הנודדים מצפון ויוצאת למעגני החופים שמדרום לרפיח. לאורכה נלקטו מטבעות עתיקים שאיבדו הסוחרים בדרכם. דרך זאת היתה חיונית בקשר שבין חמשת הישובים הבודדים לאורכה במלחמת העצמאות – צאלים (אז שורשים), אורים (הישנה), גבולות (המצפה), מבטחים (בית הביטחון) ונירים (דנגור), מה-עוד שלאורכה עבר קו המים החיוני מניר עם. בראשית שנות ה-50 זכתה הדרך לנטיעת האקליפטוסים משני עבריה. לאחר מכן כוּנתה “ציר משה” וגם “הכללה” וכל בוקר זכתה לסיור רגלי של גששים, שמא מחבלים חצו אותה. בהמשך, הדרך נקבעה כגבול לשטחי האימונים – עד שהחקלאים החלו לכבוש חלקים משטחי החולות שמדרום לה… והיום היתה לה עדנה ומהווה קיצור-דרך מפתחת שלום לצאלים.
בעת סלילת דרך הבשור (“ככה זה” 32), נשמר התוואי המסומן בקפידה כדי למנוע פגיעה בערכי טבע ובעתיקות. בַּפיקוח עבדתי מטעם רשות העתיקות והקפדתי על כל מטר. לקראת סוף הסלילה, כאשר הדרך כבר כמעט התחברה לכביש ליד פארק אשכול, נאלצתי להעדר ימים אחדים מהפיקוח. כשחזרתי, חיכה לי מהנדס הדרך, אשר רון מקק”ל, והכריז בשמחה: הכנתי לך הפתעה! – והראה לי בגאווה את המחלף שסלל לגמרי ביוזמתו מתחת לכביש…
ונקנח הפעם באחד מסיפורי המקום: לפני שנסלל הכביש, שקעה מכלית החלב בבוץ בדרכה מגבולות לצאלים. גררנו אותה חזרה אך גם ביום השני והשלישי נתקעה ובינתיים החלב שבהּ החמיץ והפך ללֶבֶּן. הלולן תפס יוזמה ומלא בלֶבֶּן את כל השקתות של העופות. הביצים יצאו מלאות בסידן בריא…
דן גזית
*מזכיר את תופעת ריבוי העקרבים במעלה ערוד במכתש רמון, אולי בהקשר לקרינה רדיואקטיבית.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-134”