(תרומתו של המתנדב מבארי להיסטוריה של חבל הבשור)
השלטון הביזנטי-נוצרי על ארץ ישראל נמשך כשלוש מאות שנים, מהמאה הרביעית עד השביעית לספירה (*). מבחינה ישובית, תקופה זאת ידעה גאוּת ניכרת בהשוואה לתקופות קודמות ותופעה זאת מודגשת במיוחד באזורנו המצוי על סף המדבר: בהסתמך על הסקרים הארכיאולוגיים, היו בחבל הבשור התחתי בתקופה הביזנטית כ-70 (!) ישובים גדולים (**), בממוצע ישוב גדול אחד לעשרה קמ”ר וברוב הישובים היתה כנסיה, בכמה מהם יותר מאחת. מעבר לכך, בשטחים שבין הישובים האלה אוּבחן מִרְקָם מגוּוָן של כפרים, חוות, מבנים בודדים, מיתקנים חקלאיים, מפעלי-מים, בתי עלמין, מנזרים, שדות וחניות של נוודים – ארץ נושבת של ממש.
הפריחה הזאת היתה קשורה, כמובן, לתודעה ממלכתית עמוקה של השלטון המרכזי בחוֹבַת חיזוק הפריפריה; החובה הזאת מומשה בכמה מישורים מקבילים: יבוא טכנולוגיות לפיתוח מקורות מים, אמצעי יצור (כגון יקבים) ולשיפור איכות החיים (כגון בתי מרחץ); שחרור ממסים מסוימים; טיפוח דרכים ומערכי-שיווק לסחר הבין-לאומי; השקעות של הון כנסייתי (שלמונים למתנצרים חדשים, הטבות לוותיקים והקמת תשתיות לצליינות דתית). בנוסף לכל זאת, לדעת חוקרים אחדים – הנגב היה מעט יותר גשום בתקופה הביזנטית.
בישובים הגדולים היתה בניית-אבן צפופה ויציבה ויסודות הבתים חדרו עמוק לתוך שכבות קודמות; רמת החיים הגבוהה הנפיקה שפע של אשפה, המתבטאת גם בממצא החרסים האדיר; שוד אבני הבניה לשימוש חוזר בתקופות הבאות יצר ערימות-פסולת ענקיות. כל הפעילות הנדל”נית הענֵפה הזאת הקשתה על הסוקרים לזהות את שרידי התקופות האחרות שבהן היתה קיימת התישבות באתר וכך טושטשה ההיסטוריה שלו ושל סביבתו.
וכאן באה הפתעה: כזכור, חורף 1992-3 היה גשום למדי ונחל סחף (ואדי נח’ביר, מערבית לבארי) הצדיק את שמו בהזרמת מים רבים. מתנדב אנגלי מקיבוץ בארי שטייל באפיק לאחר שוך השטפון, גילה בעיקול הנחל עקבות מערבולת שלָכְדה לתוכהּ יותר מ-100 מטבעות עתיקים – רוּבן בר-זיהוי – וגם חפצי-מתכת קטנים. הנחת העבודה היתה שמצבורי המטבעות נגרפו מֵאתר במעלה הנחל ובדיקה שטחית אכן אִמְּתָּה אפשרות כזאת.
בתיווך ארכיאולוג המחוז דאז מטעם רָשות העתיקות (אנוכי) הועבר האוצר למומחי הרשות לניקוי ולזיהוי והוחזר לאוסף העתיקות של בארי. עם קבלת התוצאות עלה בדעתי כי האוֹצָר אוֹצֵר בתוכו גם משמעות היסטורית: מאחר והצטברות המטבעות היתה אקראית, הרי קיימת הסתברות כי מספרי המטבעות לפי התפלגות התקופות תבטא את תולדותיו ועוצמתו של הישוב בתקופות קיומו השונות – ואולי גם של אתרים שכנים בעלי אופי דומה!
ולתוצאות (באחוזים): 2 – של המלך החשמונאי התקיף אלכסנדר ינאי (בערך 100 לפנה”ס); 70 – המאות ד’-ה’ לספירה (המחצית הראשונה של התקופה הביזנטית); 11 – המאות ה’-ו’; 6 – המאה השביעית (סוף התקופה הביזנטית וראשית התקופה האומאית = האיסלמית הקדומה); 11 – מאות ח’-ט’ (בית עבאס הבגדאדי, הארוּן א(ל)רשיד, שחרזאדה…). ולא נשכח פריטי חגור מימי המלחמה העולמית הראשונה.
אכן, הדגמה חשובה לכלל: מצאתם – דָּוְּחוּ!!!
דן גזית
(*) במערב אנטוליה הוא שרד עוד כשמונה מאות שנים, עד אשר ב-29.5.1453 נכבשה ביזנטיון=קונסטנטינופוליס בידי התורכים העות’מאנים המוסלמים שהפכוהּ לאיסטנבול.
(**) מאחר ועדיין לא נחפר אצלנו ישוב שלם בן התקופה, גם ההגדרה “גדולים” כפופה לנתוני הסקרים. ברוב המקרים ניתן להבחין באתרים בני עשרות דונמים של שרידים רצופים.
פורסם לראשונה ב “ככה זה, גיליון-55”